בספר על ההריון כתוב שבתקופת ההריון תרגישי יפה וזוהרת. העור קורן והשיער מתעבה. את מרגישה נשית.
יום אחד עמדתי מול המראה באמבטיה ופרצתי בבכי. הגוף הוא לא גופי והשדיים אינם שדיי וההליכה הכבדה אינה ההליכה שלי. זה מעורר פלצות. בלילות אני מתעוררת מגל גואה של צרבת שעולה מן הקיבה, והקיבה נמצאת עכשיו איפשהו באיזור הצלעות.
זרקתי לפח את ספר ההכנה להריון. לקחתי מהספרייה את הספר על מטאמורופוזות במיתולוגיה הרומית ועכשיו אני מתעוררת בלילות וקוראת על אלים ועל שינויים ועל אנשים שהופכים לחפצים ולחיות ולצמחים ולעונות השנה.
המשך…
חלקים שלמים ביומן הפכו להיות כאלה שאני כותבת אל הילד או הילדה שיהיו לי. מאחר ולא ביקשתי לבדוק את מין העובר לפני הלידה אני פונה אליה לפעמים ב"את", לפעמים ב"אתה". אני כותבת אני אוהבת אותך, אני מחכה לפגוש אותך, את ביתי ואני אימך. או שאני כותבת לה כמה שאני מפחדת.
אחר כך אני קוראת וחושבת שמוזר לכתוב לילדה שלך. לא מפני שהיא עדיין לא נולדה, זה דווקא החלק הקל, אלא מפני שאחרי שהיא תיוולד תהיה לעד נפרדת ממני ושייכת לעצמה. האם תדע לפצח את כתב ידי? האם תדע בכלל לקרוא עברית? האם תתעניין לקרוא את היומן שלי מהעבר? האם תבין אותי?
המשך…
בלילה קראתי אודות הויכוח בין בית שמאי ובית הילל. האם טוב לאדם שנברא או טוב היה לו אם לא היה נברא. במילים אחרות, האם אנחנו עושים משהו טוב למען מישהו בכך שאנחנו מולידים אותו אל תוך העולם הזה. עולם שיש בו אינסוף כאב וסבל, עולם של מלחמות ושנאה.
בשבועות האחרונים צער העולם נוגע בי עמוק יותר. כל האנשים נראים לי ראויים לחמלה. כל אדם הוא קודם כל ילוד אישה. כולם באו אל העולם מגופים נפוחים ודואבים שאהבו אותם. הם הולכים ברחוב ועל כל אחד מהם אני רואה את הדי הצעקה הגדולה שצעקה אימו כשבא אל העולם. את הגוף שנקרע כמו ים סוף כדי לאפשר להם לעבור ולהמשיך את תולדות הזמן. לא כל האנשים הם נשים, אבל כולם ילודי-אישה, עטופים בהדי הצעקה הגדולה הזו. מישהי פעם ליטפה אותם עוד לפני שנולדו. מישהי נשאה אותם בתוך גופה ימים וחודשים. אז איך זה שהם כולם חווים כל כך הרבה סבל בחיים, שנאה, חוסר הבנה. הלב נקרע מכל זה.
לילה אחד צפיתי בעדויות מפרשת ילדי תימן ובכיתי כל הלילה. נלקחו תינוקות מהאימהות שלהם. איך העולם מסוגל בכלל להתקיים.
המשך…
מה ויזלטיר כתב על הכתיבה: מגיעה מילה ואז משנה את צירופנו היומיומיים על פי אמות מידה בלתי צפויות, כאור צהוב בציורי רמברנט.
המשך…
מה רילקה כתב על הכתיבה: הכתיבה מתחילה מתוך הרגע שבו את מגיעה אל עד קצה-קצהו של הדבר. להיות בתוך החוויה עד שאי אפשר להיות יותר בעומק הבפנים שלה.
חלום שחזר אליי בזמן ההריון: סיוט ההפלה. התינוק כולו נופל ממני, עצמות ונימי דם וסחוסים. ולא רק התינוק נופל, אני כולי נופלת. מתוך הרחם כל כולי, כל גופי, שיערות ומחשבות והורידים והציפורניים, אני נופלת מתוך הרחם מתה, סך מדמם של איברים חתוכים. עד שנותר רק הרחם עצמו וגם הוא מתפורר ונופל החוצה, דרך פתח הרחם. כל מה שנותר ממני ומבני הוא תעלת לידה ריקה, עיגול חלול בצורת אפס שלם. פיהוק.
המשך…
גם אם חלקם יכחישו את זה, רוב הניו יורקרים יוצאים מהבית איפשהו בראשית אפריל בלי סוודר, בלי כובע, בלי מגפי שלג כבדות ובלי עצבים וציניות (כמעט) וקולטים בדיעבד שהם כנראה מחלימים ממש עכשיו מדיכאון-חורף ארוך ומוכחש למדי. אחרי חודשים ארוכים של קור שבהם הגוף מצטופף לתוך עצמו וגושים דוחים של "סלאש" (הכינוי המקומי לגיבובי שלג שחור וחצי נמס ומלא זבל ופיח מהמכוניות) גודשים את מעברי החצייה והופכים את השיטוט בעיר לחוויה מחרידה, פתאום מגיע האביב בבת אחת.
יוצאים מהבית ורואים:
פריחה מרהיבה של דובדבן וסאקורה (יפן זה כאן)
רחובות שטופי שמש עדינה ולא חמה מידי (ניו יורק תמיד עם מזג אויר קשוח, לקור או לחום)
אנשים שמחים שהולכים ברחוב ופשוט מחייכים לעצמם (מאוזן לאוזן)
זו העונה הכי-הכי לבקר בניו יורק (טוב, בעצם הסתיו, כי סתיו בניו יורק זה באמת מושלם) ולהנות גם מהמרחב הטבעי שבה וגם מלהסתובב שעות ברחובות ברגל במזג אויר לא חם מידי ולא קר מידי. תענוג.
המשך…
תשמעו, האמת היא שלא האמנתי שאי פעם תצא לי עוגת שמרים באמת טעימה שהיא גם טבעונית. ניסיתי המון מתכונים, וכולם יצאו בטעם סביר מינוס ובטעם מטריד של קוקוס (נכון שאחרי בערך יומיים של טבעונות נמאס לכם שהכל מלא שמן קוקוס שהוא גם לא בריא וגם יש לו טעם אגרסיבי שנמאס די מהר?).
המשך…
לונדון, לונדון, לונדון. עם פאבים של שולחנות עץ כבדים ובירה וריח של צ'יפס. עם הערפל והאור האפרפר (כן, גם בקיץ). עם הגשם, עם הבריטים האלה שכולם מדברים במבטא בריטי (אפילו הילדים הקטנים! נדהמתי לגלות!). עם הקירבה המחודשת שזה נותן לי לארץ, כי פתאום כבר מרגיש קרוב ואפשר לדבר בטלפון. עם הספריות היפות, עם המוזיאונים, עם הפארקים הגדולים והברווזים באגמים.
אין עיר יותר טובה מלונדון כדי להרהר בה מחשבות כאלה שצריך בשבילן אור חורפי. כדי להתעטף במעיל גדול ולהתעלם מאנשים בטיוב. הג'ין טוניק בה טעים יותר. הגברים לבושים צעיפים יפים יותר. האוכל ההודי בה מפנק ומגוון יותר.
נופר אומרת שלונדון היא קצת כמו האחות הגדולה של ניו יורק. אני מסכימה. היא עתיקה יותר, רגועה יותר, לבושה טוב יותר. לא מתביישת ללכת לישון בעשר ולא ממהרת להשתנות. יש לה נעליים הרבה יותר יקרות ורכבות הרבה יותר נקיות ואחרי כמה שבועות בה אני תמיד מתגעגעת הביתה לניו יורק המופרעת.
המשך…
שקית מצרכים נשברת בדרך הביתה. צריך לכתוב "נקרעת" אבל נשברת, זו המילה שהתיישבה. במיוחד בקבוק חומץ מזכוכית שהתנפץ על המדרכה והזכוכיות שלו נועצות בושה ברחוב המטונף, בושה מול העוברים ושבים. עננת ריח דביק ומסוכן שנספגת בנעליים ובחולצה ובתיק.
ולא רק הוא. אלא שזה רגע כזה שהכל נשבר. הניתוק משם והניתוק מכאן. הגעגועים והכעסים על כל הבתים שלך, ועל כל המקומות שהם לא הבתים שלך. חרטה, אשמה, קופסת עגבניות שרי מתפזרות על המדרכה. את דורכת על אחת מהן בצעד כושל. יש חלומות שחשבת פעם שהם כדורים פורחים ונשארו כבולים אל הרגל כמו כדור כבד ורע של תותח.
המשך…
פעמיים בשנה אנחנו חוגגים יום נישואין: החתונה באמריקה, החתונה שבארץ.
פעמיים בשנה משלוחי מנות ותחפושות: פורים והאלווין.
שני ימי הולדת: שלי ושלו.
אבל ראש השנה, ראש השנה יש לי רק אחד. עם כל הכבוד לזיקוקים, לאורות, לשלגים ולחמישה חודשים רצופים של קניות לקראת הכריסטמס, ה-31 בדצמבר הוא זמן להתכבל בשמיכה ולהתחמם, לסיים משימות של הסמסטר, לנעוץ בשלג מגפיים כבדות ולנסות לא להחליק. לא לאתחל את הנפש ולחשוב על תוכניות ומשאלות. לא זמן להתחלות חדשות. בטח שלא לקבל החלטות.
שום דבר טוב לא מתחיל בינואר.
המשך…
