אביב באטרף. ילדים שיוצאים לשחק בחוץ. טינאייג'ריות במכנסיים קצרצרות (השנה למדתי את הביטוי בוטי-שורטס). הורים עם עגלות שיושבים על המדרגות לספוג שמש. אביב באטרף, ואחרי כל החורף הזה טמפרטורות כמו שש עשרה מעלות נראות לכולנו ממש על גבול החמסין (למרות שבארץ אקלים כזה מתוייג כחורפי).
מוזר איך כתיבה של בלוג אוכל (ואולי האינטרנט בכלל) נגררים לפעמים לאיזו תצוגה מוצלחת ומצליחנית של החיים.
רעש של האשטגים וסופרלטיבים ונוטיפיקציות, רעש שמפריע לשמוע את הצליל שבאמת שמן עושה כשהוא רותח בסיר וזורקים לתוכו בצל. רעש כזה הוא רק מה שהוא:
–פטסססססס….
אוקיי, לא ממש ישנו את חייכם, אבל היה לי חשק לכותרת יומרנית. מה שכן, הרטבים האלה יהפכו את כל הסלטים שלכם (ועוד כמה דברים שאתם אוכלים) ליותר טעימים. וזה חתיכת שדרוג.
אני מנסה לכתוב כאן כמה שיותר על סלטים, כי סלטים זו אצלי אהבת אמת. לא ברור לי איך יצא לסלט מוניטין של אוכל-עונש, משהו שמתחרז עם דיאטות, סבל, וסגפנות- הרי מדובר במנה צבעונית, מתפצחת בפה, מגוונת עד אינסוף ומרעננת.
ארוחה שמתחילה בלחם טוב ומגוון סלטים ומזאטים יכולה להמשיך מבחינתי בעוד לחם טוב ועוד סלטים ועוד מזאטים. וקצת עארק. אני רגועה.
מיהי השותפה הקאטלונית של ויקי? אני לא ממש יודעת. מלבד זה שהיא הייתה השותפה שלה בזמן חילופי סטודנטים בספרד לפני שנים רבות.
אז מיהי ויקי? אני לא ממש יודעת, היא חברה של שני.
אבל מי היא שני? את זה אני יודעת היטב היטב. ועכשיו גם אתם:
שני היא אחת כזו שאיתי באמת, כזו שהיא גם נמוכה כמוני. כזו שאני מתאימה לה גם בקצב וגם בהומור וגם בבישול, וכתבתי עליה כבר כמה פעמים בבלוג.
אחת לכמה זמן היא אומרת לי: "את חייבת לנסות את הניוקי הזה" (ניסיתי, נכנס לבלוג כמובן), או "אני אוכלת עכשיו סלט עם ויניגרט מיסו, תכיני" (כמובן), והשנה אחרי ארוחת חג ההודיה היא שלחה לי מייל "תשמעי, ויקי הכינה מרק תפוחים. מרק תפוחים זה בומבה. תכיני".
אני וניו יורק זו לא ממש אהבה ממבט ראשון. היה לי קשה להתחיל פה, קשה להרגיש שזה מקום שגרים בו. בתוך ההתנגדות ובתהליך של להתרגל אליה, התחיל לבצבץ בראשי הרעיון לכתוב על ניו יורק מדור מיוחד בבלוג.
זה נדחה וישב שם כמה זמן. כמו משהו שמבשיל. לאט לאט סימנתי לעצמי מקומות בראש. כוסות קפה, קערות מרק, נקודות תצפית. ריככתי אותה בצעידות ארוכות בחוץ. התרגלתי אליה דרך הרגליים ודרך חוויות שצברתי כאן. דרך אנשים שנכנסו אל חיי. רגעים שבהם פתאום אמרתי לעצמי שאני כל כך אוהבת לגור כאן. סימנתי לעצמי את המקומות המועדפים, וחשבתי על זה שאכתוב עליהם מתישהו, מדריך תיירים פרטי משלי. רשימות בהמשכים. מדריך קטן לעיר הגדולה, שמבוסס על דברים שאני וא' אוהבים פה, ונוכל לעדכן אותו כל פעם כשיהיו דברים להוסיף, כי ככה זה באינטרנט וככה זה כשהעיר משתנה כל רגע.
שוב פעם מתכון שוקולד? אבל רק לא מזמן פורסמה פה עוגת שוקולד (מושלמת, מושלמת). אז מה הקטע?
נכון, בתור מי שמשתדלת לאכול בריא כמה שיותר, לא באמת הייתי אמורה לפרסם עכשיו עוד מתכון שוקולדי. בטח שלא ברצף. אבל בלו"ז הפנימי שלי זה בדיוק הזמן לטראפלס שוקולד-שקדים.
א'- בגלל שהפוסט הזה צולם כבר לפני כמעט שנה וחצי (!!!) אבל למרות שא' היה מרוצה מהתמונות אני לא הייתי מרוצה מהטעם וניסיתי לשחק עם המתכון, מה שגרם לכל העניין להידחות ולהידחות (קשה להשיג חמאת שקדים לבנה מהסוג הזה בניו יורק, ותודה להילה שהביאה לי מהארץ).
ב'- בגלל שקצת קריר (לפחות פה) וזה גורם לי מיד לרצות להתחפר בשמיכות ולשתות שוקו חם ולא לעבוד, ורק כדורי קטנים, שוקולדיים ומפנקים יוציאו אותי מהשמיכות וידרבנו אותי להתחיל את היום.
ג'- כי שוקולד. אז תמיד זמן לשוקולד.
חגי תשרי בארץ מהגרים. קר ויש בחוץ שלכת וגשם. בבית הכנסת החזנית שרה על הבמה ויש להקה עם כלי נגינה. הרב נושאת דרשה ברוח אוניברסאלית. אומרת שבית הכנסת פתוח לכל אחד וכל אחת, לא משנה מין ומיגדר, אוריינטציה מינית, רמת האמונה באלוהים ורמת הידע בעברית שפת התפילה.
ככל שהיא מדברת יותר ויותר על פתיחות ואינקלוסיביות אני מרגישה יותר ויותר בחוץ, מנותקת מהיהודים הנאורים האלה והמילים שלהם באנגלית.
מההיסטוריה הספציפית מאוד שהפכה את הקבוצה הזו לחלק מזרם מסוים של היהדות, נסיבות החיים שלהם ששונות מנסיבות חיי. תפיסת האוניברסאליות והקוסמופוליטיות הניו יורקרית שאני לא חלק ממנה. החביבות שלה מזכירה לי את חביבותן של דיילות במטוס, חביבות המאה העשרים ואחת המחפה על העובדה שאנחנו תלויים באוויר בין שמים ואדמה.
***(שימו לב: בסוף הפוסט הפתעה! תבנית במתנה לאחת או אחד מכם)***
יש לי יום הולדת וזה אומר שסתיו, וזה אומר שיש שלכת, שנעשה קריר.
זה אומר שהמון חגי תשרי מגיעים, והתאריך שבו נפטרה סבתא מרים.
זה אומר תחילת שנת לימודים (השנה אני גם מלמדת),
וחשבונות נפש שונים, ועוגות תפוחים, ותפילות.
כתבתי על זה פעם פעם באחד הפוסטים העתיקים בבלוג: נראה לי שהמאכלים הכי טעימים הם כאלו שאת אף פעם לא ממש אוכלת, אלא יותר *מיישרת* אותם בצדדים.
שעה שעתיים של תבנית חמימה שעומדת על השיש, וכל אחד מיושבי הבית כבר הספיק לעשות איזה יישור בקצוות. על הדרך, בעמידה ליד הכיור, כבר מתרוקנת לה חצי תבנית.
31 באוגוסט הוא בלוג-דיי, ולמקרה שלא יצא לכם לשמוע על העניין ברחבי הבלוגוספירה, זה הוא חג הבלוגרים ובו כל בלוגר ממליץ לקוראים שלו על חמישה בלוגים שחביבים עליו במיוחד.
אממה, אני וחגים (ולתכנן מראש, ולעמוד בתאריכים) זה לא בדיוק שילוב משמיים, ועל כך יעיד כל חבר ומכר שלי שאיחרתי לפגישה איתו (תמיד) בקטנה באיזה עשרים דקות- חצי שעה- שעה. כך קרה שפיספסתי את בלוג-דיי בכל שש שנות כתיבת הבלוג הזה (שש! איך הזמן טס כשזוללים), אבל השנה, בכל מקרה, התחשק לי להשתתף בפעם הראשונה, ולספר לכם קצת על בלוגים שאני אוהבת.