*כל התמונות בפוסט הזה צולמו על ידי נטלי לוין המוכשרת*
צ'מעו. זה. כל. כך. מוזר. לבוא. לבקר. בארץ. הביקורים האלה תמיד גדושים ועמוסים ולכן הם גם מתישים וגם ממלאים מצברים מאוד, ובעיקר מוצפים ברגשות שונים מכל מיני כיוונים (ואתם כבר מכירים אותי, זה לא שברגיל אני בנאדם שמאוד מנותק מעולם הרגש). קרו המון דברים, ראיתי חברים והחזקתי תינוקות. הזעתי המון וקיטרתי כמו כולם על החום והלחות. קיבלתי קצת מהפרספקטיבה שרק מסעות חזרה הביתה נותנים לך. כאלה.
המשך…
דברים שמרעננים גם בסוף אוגוסט:
1. לנסוע ברכבת לעיר אחרת (בונוס למתקדמים : להתנשק בתחנה כאילו אתם תיירים, או כאילו הוא ספן שחזר ממסע של שלושה חודשים בים)
2. אוזניות על האוזניים זה חם מידי ומזיע. עדיף להישאר בבית ולשים לעצמך בקולי קולות מוזיקה. אם המזגן מספיק חזק אפשר גם לרקוד.
3. להסתפר קצרקצר (השנה לא התאפקתי והוספתי כחול וסגול בשיער)
4. למצוא מישהו שבאיזשהו הקשר יגיד לך: בדיוק כמו שאת, זה ממש בסדר (אם דמויות סמכותיות זה עובד יופי. למשל רופא משפחה).
המשך…
*תמונות בפוסט הזה צולמו רובן על ידי שני. השאר שלי, מהפלאפון*
כשהיינו בנות 12 התיישבתי לידה בשולחן בכיתה והחלטתי שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. תמיד היו לי אינסטיקטים חדים וגם עקשנות בריאה בכל מה שקשור באהבה. בהתחלה היא לא אהבה אותי, אבל אני התעקשתי. שמונה עשרה שנה וכמה עשרות אלפי קילומטרים לאחר מכן אנחנו יושבות במרפסת השמשית שלה בווסט פילדלפיה ושותות קפה.
היא מבשלת את הקפה במאקינטה שקניתי לה לפני שנים בירושלים, כשקפה מזרחי בשוק עוד מכר כלי מטבח. המטבחים שלנו והחיים שלנו מנוקדים באינסוף חפצים ומתכונים וזכרונות שהעברנו אחת אל השנייה בביקורים או בשיחות או בחבילות ומכתבים ארוכים, בכתב יד, בדואר ישראל. לפעמים אני מספרת לה סיפור מצחיק ותוך כדי נזכרת שהיא זו שסיפרה לי אותו. לפעמים אני נותנת לה ספר של דרור בורשטיין ונזכרת שהיא נתנה לי אותו לפני.
המשך…
תשמעו, אני לא יודעת איך לספר לכם את זה, אבל קרה לי משהו מוזר ואני אוטוטו בת שלושים.
בחיי.
דווקא אני, שבעיקרון לפני משהו כמו עשר דקות הייתי בת עשרים והתעסקתי בלהתאהב בבנים באוטובוס ולתכנן תוכניות לאחרי-הצבא, מצאתי את עצמי השבוע עונה למישהי ששאלה וככה בנון שאלנט נוקבת בגיל עגול, שמגיע אלי עוד שלושה חודשים והוא לגמרי גיל של אישה כבר. זה מגיע עם כל מיני דברים, המספר הזה, חלקם מבאסים ורובם הגדול טובים, ובעיקר עם הרצון לעשות נכון דברים שלא עשיתי נכון עד עכשיו, וגם כל הזמן לדייק ולנקות ולהוריד מהדברים המיותרים: מאכלים מסובכים שלא באמת טעימים, מסיבות עם אנשים שלא באמת מעניינים, האנרגיה שמתבזבזת בהרהורים על מה אחרים חושבים.
המשך…
חמישה עשר דברים שלמדתי ב-2015:
1. תמיד עדיף לקנות עוד אבוקדו. מתאים גם לאפייה ולקינוחים. ולגלידות.
2. בישראל כשאנשים רואים אותך מחסלת לבד צנצנת מלפפונים חמוצים הם חושבים שאת בהריון. בניו יורק כשאנשים רואים אותך מחסלת מלפפונים חמוצים הם פשוט מבינים שאת יהודייה מתפוצות אשכנז ומפרגנים לך על החמוצים מכל הלב—> תענוג.
3. עוד באותו עניין: אם את חושבת שאת לא אוהבת כרובחמוץ, כנראה שעדין לא פגשת את הכרובחמוץ הנכון.
4. הכרובחמוץ הנכון יכיל כורכום.
המשך…
כבר בגיל צעיר מאוד הבנתי, שאני, אני לא יכולה לחצות את הנהר הגדול הזה של החיים
(את הים האינסופי הזה שדברים בו כל הזמן מתערבבים, אנשים נולדים ואנשים מתים, אנשים טובים מאכזבים ואנשים רעים עושים דברים יפים, הים הגדול הזה, המסוכן, של החיים, שאין לי בו מושג ולא תמיד אני מבינה, שאני עושה טעויות ועושה חטאים, ואין לי בו מספיק זמן ולא מספיק אמונה)
הים הזה של החיים- הבנתי שאני לא יכולה לחצות אותו בלי הספרים.
המשך…
מוזר, אבל באיזשהו שלב בחיים גם חוצלארץ משתנה. היא כבר לא נשפכת עלייך בבת אחת מדלי נירוסטה רועש, מקרקש
(כמו בפעם הראשונה שנסעת עם תרמיל גדול לבד לעיר זרה ולא האמנת כמה יפים הצבעים נראים כשהם בשמש אחרת, וכמה שונים המטבעות והשמות של המקומות, וכמה את לבד וחזקה, נערה, ואיך אפשר להתאהב בבת אחת בכל מיני תרמילאים אוסטרליים ברכבת)
המשך…
(שכונות: דמבו, ברוקלין הייטס, קובל היל)
אם יש הליכה אחת שאני ממש רוצה שתעשו בעיר זו ההליכה על גשר ברוקלין. נכון, די מלא שם באנשים והרוח יכול להיות מקפיאה בחורף, אבל הנוף של כל העיר פשוט עוצר נשימה. ובכלל, גשרים מעל נהר זה דבר מרגש בשביל אנשי מדבר שכמונו.
ברוקלין הייטס ודמבו הן שתי השכונות הראשונות אחרי הגשר שמחבר את מנהטן וברוקלין. הן נמצאות על שפת הנהר בצורה של האות ר'. חיברתי בין שתיהן כי אפשר ללכת את שתיהן באותו ביקור, ואם תחברו את זה גם להליכה של שעה על הגשר, הגעתם בכיף לחתיכת הליכה ספורטיבית שבסיומה התיאבון שלכם יצדיק זלילה בכל המקומות כולם. אחרי זה חוצים עוד כביש ואתם כבר בקובל היל, שכונה שהיא מבחינתי סוג של אטרקציה קולינארית אחת גדולה.
כשהגענו לכאן בפעם הראשונה הייתי בטוחה שהשכונה נקראית על שם הפיל המעופף, אבל מסתבר שדמבו נקראת בשמה כקיצור ל-
Dumbo= Down Under Manhattan Bridge Overlook
השכונה הזו מטופחת מאוד ויש בה הרבה גלריות ואירועים, שעל רובם אפשר להתעדכן באתר השכונה. האתר מכיל המון מידע, גם על מבצעים ועל בתי קפה קטנים שיש בהם הנחות.
כמו הרבה מהשכונות היותר עשירות של העיר, אלו שאפשר בקלות לצפות בהן בקאדילק של מישהו, גם כאן מפוזרות הרבה תחנות של הסיטי בייק. אבסורד? כנראה שכן, אבל לפחות יעזור לכם למקרה שבא לכם לדווש בטיול בשכונה. הקצב באיזור הזה קצת יותר איטי ונינוח ממנהטן, ויש כמה חנויות וטיילות יפות לשזוף בהן את העיניים, אבל מה שבעצם רציתי לדבר עליו זה אוכל.
המשך…
פווווווווו כמה זמן שלא הייתי פה. מיליון שנה. מיליון וחצי, בעצם. מלא דברים חדשים יש לי לספר לכם וגם מלא דברים שעוד תראו בקרוב, אבל בואו ניגש קודם כל למשהו שיושב לי על הלב:
אבוקדו. זה. דבר. מושלם.
ובכן, כבר מזמן איבדתי כל בושה בכל הקשור לאבוקדו. לא, לא רק על לחם. לא רק בסלטים. לא רק עם לימון ומלח (או כמו שמאיה לימדה אותי: מניפת אבוקדו טרי עם מלח גס על טוסט שמרוח בקצת שמן קוקוס. כל כך פשוט וכל כך מענג).
המשך…
בזמן הזה אנחנו גרים על הירח. הנוף החביב עלינו: מכתשים.
מים: אין. כח הכבידה: איננו.
כל הזמן קר.
אנחנו מרחפים בחליפות האסטורנאוט שלנו ונראים כמו שני בלונים כסופים. מחוברים בחוט טבור אל מכונה שמספקת לנו חמצן.
אנחנו נודדים בין כמה כוכבי לכת ואיננו שייכים לשום מקום מלבד לספינת האם. מדווחים זה לזו בקודים מיוחדים את הדברים שלמדנו משני כוכבי הלכת שאנחנו נוסעים אליהם, ישראל וניו יורק.
המשך…
