נגמרו לי הרעיונות לסיפורים ונגמר לי הכוח מהחום ונגמרו לי החצילים במקרר ונגמר לי החשק לבשל ונגמר לי שבוע עמוס של עבודה שנמשכה כל יום עד הלילה ונגמרו לי המשאבים של הלבד ושל השקט כלומר נמס לי כל השלג ששומר על קצת לבן בתוך ממלכות הלב והרגשתי שחנוק לי בחדרי, בביתי, בעיר הזו כבר חנוק ואין חדש ועליתי על רכבת ונסעתי לירושלים.
,
אני אוהבת את הבלוג של אפרת כי אני אוהבת דברים יפים וטעימים, וכי מעניין אותי לקרוא על חיים של אחרים ולהציץ אל המטבח שלהם.
לאפרת יש במטבח כל מיני דברים שלי בדרך כלל אין: ירושלים, ילדים, פיסטוק, קמח כוסמין.
באתי אליה לפטפט (ולבשל) והאור הזה מהחלון הגדול חייך אליי כבר מההתחלה.
פגשתי את פיצי, זה שקראתי עליו בבלוג שלה, והוא היה באמת פיצי, אפילו יותר משהמילים בבלוג יכולות להביע.
קטנטן יותר מאבטיח וגם קל יותר. ומתוק יותר, גם.
(פוסט תמונות מיוחד ומחווה לשוק לוינסקי)
כפי שסיפרתי כבר לכל מי שעוקב אחר עלילות הבלוג הזה בדף הפייסבוק שלי, א' שהוא צלם הבית של הבלוג הזה (ושותפי לעוד כמה עיניינים) למד לאחרונה קורס צילום וסטיילינג אוכל בבית הספר "צילום בעם".
,
היה קר והיה אפור והיו דקלים והיינו מאושרים והגענו ברגל אל האוקיינוס הפסיפי.
ציפורים מוזרות, רוח, יאכטות רועדות במפרץ הקטן שליד. בתרמיל שלו ענבים ושוקולד, בתרמיל שלי מחברת ועט והשימלה שלבשתי מוקדם יותר באותו הבוקר. מאזינים למוזיקה באוזניות הלבנות שהוא הביא, אוזניה אחת לכל אחד מאיתנו. אני שומעת את הגיטרות והוא את הבסים. אחר כך מתחלפים ולהפך.
בכל מקום שבו ביקרנו בבלקן אכלנו סלטי שעועית נפלאים שכמעט תמיד שמרו על אותו עיקרון: שעועית (לרוב שילוב של כמה סוגים, כמו האדומה, הלבנה, והלבנה הגדולה שנקראת בארץ "בובאס"), בצל לבן, שמן זית, לימון, ושמיר. לפעמים עוד כמה דברים. משהו בשילוב הכל כך פשוט הזה של שעועית-שמיר-בצל יוצר ארוחה קלילה אבל משביעה מאוד, ומנה קרירה שמתאימה היטב לחמסין הזה שקוראים לו בארץ בטעות "אביב".
היה לי פעם גם סיפור אהבה ירושלמי שהתחיל במישמשים של מאי ונגמר עם הגויאבות שאחרי סוכות.
הרבה מאוד שנים אחר כך פגשתי אותו ביפו בגשם. ישבנו אצלו במטבח ואכלנו פומלה.
דיברנו על האם תל אביב יפה בגשם או מכוערת. נהרות של מים ברחוב נחמני, למשל, והפיקוסים באמצע כל זה, איך זה יפה ומכוער. ויפו, והנמל שלה, בחורף. דיברנו על ספרים. דיברנו על חצילים. דיברנו על בני אדם אחרים שאנחנו מכירים וכאלה שאנחנו לא.
הנושא עלה בתגובות לפוסט הפאדג' הטבעוני, שבו הסברתי שאחת הבעיות של עם רסק תפוחים קנוי הוא שיש לזה לעיתים קרובות מידי טעם לוואי מתכתי ומגעיל. הרסקים האיכותיים באמת הם די יקרים וגם שם יש פאשלות, לפעמים הטעם נורא משומר ומהונדס ורק בקושי מזכיר תפוחים.
בעקבות הפוסט ההוא המון אנשים הציעו לי (בתגובות, בפייסבוק ובמיילים- אין עליכם כשאתם מתעקשים על משהו) להכין רסק תפוחים בבית לבד.
בסוף רחוב הכרמל יש נקודה שממנה אפשר לראות את סוף העולם.
יש אנשים שמדלגים מעליה, זורקים מבט (כמו להשליך אבן אל באר, לשמוע ואז למדוד את העומק) וממשיכים ללכת. חלקם הולכים לכיוון הים וחלקם הולכים לכיוונים אחרים.
אנשים מגיעים. הם אוספים עגבניות, פלפלים, שאריות של דג מלוח. יש שם אישה עם מטפחת ויש איש גבוה ורזה ויש קבוצה של נשים מלוכסנות עין שמדברות בשפה שאני לא מבינה. פליטים מאפריקה וממקומות אחרים. אנשים זקנים ואנשים צעירים ואישה עם ילדים קטנים. אין גיל שהוא ראוי לגיל עוני. אנשים עניים הם צעירים זקנים מידי, או זקנים צעירים מידי.
זה באמת קצרצר ופשוט ובקושי יש כאן מתכון- אבל אחרי שהעליתי את הנושא בדף הפייסבוק של הבלוג הבנתי שלא כולם מודעים לאושר הפשוט ונהדר של פול ענק מבושל והייתי חייבת לדבר על זה כאן באיזשהו קצרצר.
אז מה בעצם הקטע? גרגירים חמים, רכים ונימוחים של פול ענק שמגישים ככה ישר מהסיר עם תיבול נדיב של מלח, כמון וסומאק. זה הולך נהדר ליד בירה או כוסית עראק, והולך נהדר בלילה כנישנוש חורפי.
על כל פעם שאני הולכת אליו יש עשרים פעמים שאני לא הולכת.
שאני חושבת ללכת, שאני מפחדת ללכת, שאני מתחילה אבל עסוקה או שאני מתחילה אבל מאבדת את הכוח או שאני עצובה מידי או שאני שמחה ולא רוצה להכתים את השמחה.
או שאני מתביישת. בעיקר בזה שהחיים שלי המשיכו. והם קורים. והחיים שלו לא. או שהלב שלי נשבר כשאני נזכרת שאכנס אל החדר ואראה אותו שכוב במיטה והוא לא יזהה אותי. אולי רק מעט יגיב לאור שאני מסתירה או לצליל של נעלי על הריצפה.