"תאמיני לי," אמר לי הרופא בחדר המיון " אם לא היו טבחים ושפים בעולם לא הייתה לי עבודה".
אני בטוחה שהוא הגזים, אבל באותו הרגע המילים שלו ניחמו ושימחו אותי. אומנם חתכתי לעצמי את האצבע ממש עמוק ובצורה ממש טיפשית, אומנם צרחתי מכאבים ונבהלתי מכל הקטע הזה של אמבולנס ובית חולים ודם, אומנם בכיתי כמו מטורפת ופחדתי שהאצבע שלי לא תשתקם לעולם ואהיה נכת-אצבע, אומנם כמעט התעלפתי מרוב פחד כשראיתי בסופו של האירוע את המצב שבו הייתה האצבע המסכנה- אבל!!!- הרופא הזה בחדר המיון קרא לי "שפית", בעודו מזריק לי חומר מאלחש ומנסה להתמודד עם הפגיעה הטיפשית שגרמתי לעצמי.
"שפית".
המשך…
ארבע וחצי לפנות, בדרך חזרה ממסיבה בברוקלין. הגוף והנפש והפנים מרוקנים מרוב מאמץ להתחבב, להתנחמד, להשתרבב לתוך איזו פקעת אנושית צפופה שבה כולם דוברים את השפה, שפת הגוף ושפת הפה, ורק אני כבדה ולא שייכת.
משובללת אל גוף מרוב המאמץ להציג את עצמי כמישהי מגניבה מאוד, וגם הבדידות שמאחורי כל העירבוביה הזו. הכל מבפנים שורף מרוב ניתוק ומרוב עייפות, ומאלכוהול שלא נגע בי בחמלה, ואני בדרך הביתה סופסוף, מושכת את הכובע הכתום עמוק שיכסה את האוזניים.
המשך…
אחד הדברים המפתיעים שהולכים ומתבררים לי לגבי העניין הזה של לגור בניו יורק, הוא כמה הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, למרות שאני כבר כאן, במצב שלא ברור לי בו עד הסוף עד כמה אני בניו יורק ועד כמה אני בעצם בישראל.
תחושה של משהו מקפץ בפנים, אולי ג'טלג ריגשי כזה, להיות בכמה מקומות בו זמנית.
המשך…
פאבלו נרודה/ סונטה מספר 35
(תרגום שלי מהגרסא באנגלית, המקור כמובן בספרדית)
אַתְּ הַיַּלְדָּה שֶׁל הַיָּם, בַּת דּוֹדָתוֹ שֶׁל שִׂיחַ הָאוֹרֵגָנוֹ,
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ טָהוֹר כְּמוֹ מַיִם,
בַּשְׁלָנִית, דָּמֵךְ טוֹבְעָנִי כְּמוֹ קַרְקַע,
כָּל מה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה מָלֵא בִּפְּרָחִים, עָשִׁיר בְּאֲדָמָה.
עֵינַיִךְ שָׁטוֹת לַמַּיִם, וְגַלִּים נִשָּׂאִים.
יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לָאֲדָמָה, וּזְרָעִים מְרַטְּטִים אֲדָווֹת.
אַתְּ מַכִּירָה אֶת הַלּוּז הֶעָמֹק שֶׁל הָאֲדָמָה וְשֶׁל הַמַּיִם
הַנִּקְוִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ מַתְכּוֹן לְחֵמָר.
.
נִימְפָה, פִּרְסִי גּוּפֵךְ לְפִסּוֹת טוּרְקִיז,
שֶׁיְּלַבְלְבוּ בְּמִטְבָחֵךְ הַמִּתְעוֹרֵר.
כָּךְ תַּעֲשִׂי כָּל דָּבָר שֶׁחַי.
,
וְכָךְ לְבַסּוֹף, תָּנוּמִי, בְּמַעְגַּל זְרוֹעוֹתַי,
הַדּוֹחֲפוֹת אֶת הַצְּלָלִים הָרָעִים שֶׁתּוּכְלִי לָנוּחַ
יֶרֶק, טַחַב, עֵשֶׂב יָם – קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
המשך…
שתיים בלילה ובחוץ גשם שוטף אבל חם מאוד וחנוק. לרגע היא לא בטוחה באיזה עיר היא עכשיו, מבין כל הערים וכל הדירות שהיא כבר גרה בהן, מבין כל הלילות שבהן נדודי השינה זימזמו לה מקצבים עתיקים, מטרידים, מבין כל הדאגות, מבין כל הפעמים ההן ששוב שאלה את עצמה איך הגעתי לכאן ומה אני עושה ומה יהיה איתי, ומה התוכניות הלאה, והקשיבה לנשימות שלו לידה על המיטה, וניסתה להרגע, ולא הצליחה, היא לא בטוחה הפעם באיזו עיר.
המשך…
אנשים מתחת לאדמה נוסעים ברכבת התחתית, עולים ויורדים ממנה ברעש גדול, ואנשים על האדמה ממש באותו זמן הולכים ברחובות ישרים שאין להם שמות, רק מספרים, ואנשים מעל לאדמה טסים במעליות ומגרדים את השמיים, ומעליהם המטוסים מלאים גם הם, גם הם מלאים באנשים, שנמצאים בתוך השמיים עצמם מוקפים בלבן וכחול ושחור.
המשך…
באמצע הלילה התעוררתי בחרדה קוצנית הקשורה לכפיות.
יש לנו אוסף יפה של כפיות וסכו"מים וכלי מטבח. אנחנו תמיד מחפשים חדשים בשביל הצילומים של הבלוג, וכל מי שמפנה דירה או נפתר מדברים ישנים מעביר אלינו כמה כפות וכמה כפיות שיהיו לנו סוגים מגוונים לצילומי מנות.
המשך…
סוף סוף, אחרי הרבה עבודה והרבה מחשבה והתייעצות עם מיטב נשות החיל בתחום שמחה להכריז בשעה טובה על העיצוב החדש של "דברים בעלמה".
ברוכים הבאים!
מה חדש כאן?
המשך…
דומה מאוד לצזיקי שכולם מכירים, אבל הטחינה של זה בבלנדר הופכת את הכל למפתיע וטעים יותר: טעמים עדינים ורעננים של מלפפון, עם קצת יוגורט וקצת שום-שמיר. הרעיון מבוסס על מרק דומה שאכלתי במסעדה הקטנה שבה ביקרנו תמיד בבודפשט (היא נקראת M, למקרה שאתם נוסעים לבודפשט בקרוב), אבל שם במרכז המרק לא הייתה כפית יוגורט אלא גבינה לבנה רכה שיוצרה במקום (סוג של ריקוטה) והמים של המרק עצמו היו מי-הגבינה שלה (המים שמטפטפים מהחיתול שבו מגבשים גבינה).
המשך…
יש לי יחסים מורכבים עם כל הסיפור הזה שנקרא פרטיות באינטרנט.
פתחתי את הבלוג בין היתר מפני שרציתי לכתוב, אבל היה חשוב לי שאני-הממשית (עד כמה שזו בכלל קיימת) לא ממש תהיה בו. היו בו מתכונים, היו בו סיפורים, הייתה בו דמות אחת של "עלמה" ואיזשהו "א'" שחי איתה, אבל האנשים האלה לא היו חייבים להיות אנחנו. לפחות לא עד הסוף.
אני מאוד אוהבת את היכולת של כתיבה בבלוג לחשוף בדיוק את מה שרוצים ומה שנעים, אבל לא יותר מזה. הקפדתי לא לשבץ בבלוג את שם המשפחה שלי או תמונות שרואים בהם אותי.
המשך…
