המתכון הזה, כמו הרבה דברים טובים אחרים, הגיע אליי מחברתי שני, שהיא מוזיקאית ומפיקת סאונד אבל בעצם גם בשלנית מוכשרת ביותר. כל האירועים המוזיקליים שהיא קשורה בהם איכשהו כוללים גם ארוחות ובישולים, וכך שמעתי על הרעיון הזה לרוטב וניגרט לסלט שיש בו מיסו במקום חרדל דיז'ון.
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם איתמר על ספרים.
ישבנו על הדשא ושתינו קפה שחור והיה חם והורדתי את הסנדלים.
חורף קשה, וזה אומר שהרוח צורבת את העור מרוב קור כשעולים במדרגות של הסאבווי אל הרחוב. זה אומר שחושבים פעמיים אם ללכת עשר דקות לסופר, וצריך כפפות רציניות כדי שכפות הידיים לא יקפאו כשמחזיקים שקיות עם ירקות.
זה אומר שיצאתי בוקר אחד עם שיער רטוב מהמקלחת אל הרחוב והוא קפא לגוש מלא נטיפי קרח. או המהירות שבה כוס קפה חמה ששותים בחוץ מתקררת לגמרי. או שאי אפשר לענות לטלפון ברחוב כי הוא קר מכדי להצמיד אותו לפנים.
הניוקי הזה הוא הניוקי של ההחלמה הסופית של היד שלי, שהאצבעות שלה חזרו לזוז כמו שצריך ואפשר ללוש בה. והוא גם הניוקי של החורף שהגיע אל ניו יורק בתרועת שלגים שקטה. והוא גם הניוקי של הפוסט המדהים שראיתי אצל שרון מהבלוג pasta every day וגרם לי להבין שאני חייבת לנסות להכין גם.
אבל קודם כל זה הניוקי של עזרא.
יורד פה שלג, ויורד כאן גשם, והטמפרטורות בקלות יורדות מתחת לאפס, ולאנשים יש מעילים חמים ומגפיים אטומות והשלג מפונה מהכביש בשעות מסודרות והחורף, אלגנטי ועדין שכמוהו, מתנהל ליד החיים ולא מעליהם או בתוכם.
בארץ זה כמובן אחרת. בארץ כל שנה החורף הוא נרניה: ממלכה שלמה, קסומה וזרה ומחרידה שנפתחת בתוך ארון הבגדים. סערות והפתעות, כבישים מוצפים, בפלורטין אפשר לחצות את הכביש רק עם סירה, רשתות קורסות, אנשים יוצאים משלוותם, מאושרים, מבטלים תוכניות, מתחפרים בתוך שמיכה. העולם הרגיל עוצר ועולם אחר מתחיל.
לא שאני הולכת לחדש לכם, אבל אפונה היא מלכת הירקות. משהו בירוק-ירוק הזה, במתיקות, בצורה העגלגלה של האפונים עצמם (שלא לדבר על זה שהפרחים מריחים נפלא בעונתם ושמרק אפונה זו הסיבה העיקרית לזה שיש חורף בעולם).
אם התמזל מזלכם ונפלתם בעונה (הקצרה) של האפונה על אפונה טרייה- זו בכלל חגיגה.
הפסיק הגשם וקצת פחות קר.
אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה.
דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר.
בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה.
הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים רצים, נשים רצות, כולם מתנשפים. יש להם אוזניות.
הימים האלה, השבועות האלה, שאת מגרדת את המדרכה כמעט מלמטה, כי גם אפור וגם קר וגם נמאס לך כבר מכל מיני דברים שלא מסתדרים.
הימים האלה שבהם את כועסת על עצמך על כל מה שלא עבד, שאת שואלת את עצמך איך הגענו עד הלום, הימים של מוגבלות הגוף, עצלות הרוח, של הרצון להתחפר בתוך קונכייה או בתוך שק שינה. בתי חולים ועוד בתי חולים. טלפון להורים וטלפון לחברים. האצבע שההחלמה שלה לא הצליחה. הימים של הזדקקות כל הזמן לעזרה ולטובות מכולם. לוחות זמנים שאת לא עומדת בהן וכאבים שהם לא הרסניים, אבל מטרידים כל הזמן בגוף ובלב, ותחושה שאת רוצה להיות במקום אחר.
נזכרתי היום בשורה משיר אהוב מפעם: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות.
אני עכשיו בדיוק להפך: מספרת לעצמי בערגה שהיד הפתוחה והחבושה הייתה פעם אגרוף, ופעולות, ובישולים, ועצמאות. ושכל זה עוד יקרה בקרוב.
אני מתאמנת על קיפול היד ועל גמישות, לוקחת כל יום את הכדורים שאני צריכה, ובכל זאת משתדלת, לפחות פעם בשעה, לדחוק קצת את מחוגי השעון.
האגדה מספרת על יהודי אחד שגר בבית קטן בעיירה אוקראינית עם אישתו, אימו, וששת ילדיו. כשנולד בנו השביעי החליט האיש שהבית הקטן צר מלהכיל את כולם, והלך להתייעץ עם הרב.
רבי, אמר לו היהודי, בביתי גרות עשר נפשות, אבל הבית צר והרעש רב ואין מקום לנוע. מה לעשות?
אמר לו הרבי, תכניס אל הבית את אחת מהעיזים שבדיר, וירווח לך.
וכך, במעון של שני חדרים, הצטורפפו לא רק האיש, אישתו, שבעת ילדיהם, והאם הקשישה, אלא גם עז גדולה, שובבה ורעשנית. נדמה היה שהעז נמצאת בו זמנית בכל מקום: נוגסת בספרים וגם מלכלכת את הרצפה, עולה על יצועם של הילדים ורגע לאחר מכן עומדת על מיטת ההורים או על שולחן האוכל.
