נוסעים ברכבת והנוף מהיר וירוק וחם. בתים קטנים וא' מוציא את הראש מהחלון. לנשום אויר, לראות, לצלם. אני, כרגיל, בקושי מגיעה אל החלון, אבל מרגישה את הרוח ובעיקר את ההתרגשות שמתנשפת מגופו הארוך כשהוא מנסה לצלם את הנוף שזז מהר כל כך.
' יום אחד העיר נשטפה בשמש והנהר נעשה בהיר ותכול. כאילו צצו משום מקום, הרחובות שליד הנהר גדושים בתיירים. הגשרים מלאים בזוגות מתנשקים. מתנשקי צהריים, סמוקים משמש ומפנאי. מתנשקי בין ערביים, משקיפים אל שקיעה ואל הצבעים הכתומים מעל המים. זוגות שנתמכים במעקה של הגשר, שלא יפלו חס וחלילה בלהט הנשיקה אל המים או אל השמים […]
. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן. אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה […]
אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת. בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח. את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת […]
. מאז אתמול בבוקר השלג לא מפסיק לרדת, ואני מאושרת. משהו בי כמעט נרעד מלכתוב מילים כמו "אני מאושרת", אולי בגלל שאני מפחדת שהאושר יחמוק ברגע שאודה בו, ואולי בגלל שכתיבה תמיד מרגישה כמו התחייבות. אני הולכת, בפעם הראשונה בחיי, ברחובות הקפואים. אומרים שעשרים וחמש שנה לא היה קור כזה. מתבטלות רכבות וטיסות. בסוף השבוע […]
. לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה […]
(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים) זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן. זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, […]
. אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש. את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.
. כמה שאנחנו צבעוניים, מעורבבים, קהל הממתינים במשרד ההגירה. איש-איש וטפסיו, אישה-אישה וטפסיה. והמבט שמתרומם בכל פעם בהישמע הפעמון, לראות אם המספר שבידם כבר הגיע. אב סיני צעיר נושא בידיו פעוט שמשחק ברעשן. קנדית שחורת עור מפטפטת בטלפון שבידה באנגלית. תורכי שמן מאוד שמביט בקיר. יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. עטים, טפסים, […]
. מצד אחד, נדמה לך שאת מחוץ לישראל. שאת רחוקה ממה שקורה שם, שאת לעצמך. שאת עשויה לשבת על שפת איזה כביש באיזו עיר ולהמתין שם לאיזו רכבת, כאחת הנשים בתחנה, כאילו תמיד ישבת כאן וחיכית לרכבת הזו. זרות שאת מתעטפת בה כמו מעיל. את הולכת ברחוב וסביבך אנשים מדברים בשפה שאת לא מבינה. אף […]