חוק הספאם החדש אכן הקל מעט את חייה של אשת החייל המקוונת. הנה, בהרף עין, ולאחר שנים של קריסה מעומס אינטרנטי מיותר, החלה עדת הזבובים המעיקה שמציפה לי את תיבת המייל לפנות אליי במתק-מקלדת בשלל בקשות אישורים ואישרורים.
"על מה את חושבת?" שאלה אותי מ' הגלילית ברגע דומם אחד, מספר ימים לאחר שנפגשנו לראשונה בבסיס הצבאי "באס"ה 504" בו שרתנו יחד כמש"קית נאחס ומש"קית דמע.
"לא ,באמת, עלמה, על מה חשבת עכשיו?" היא שאלה שוב. נראה לי שהשאלה הזו הפתיעה אותי לחלוטין, לא רק מפני שהייתי שקועה עמוק בשרעפי, אלא גם משום שיש בה מקפצה לא ברורה לאינטימיות, שמוגשת בידי אדם זר לגמרי. זו שאלה שיכולה לדקור אותך. יכול להיות שבגלל זה היא שייכת לתחום השאלות שעונים עליהן בכנות מעט מאוד פעמים בחיים.
ביום שני שעבר, בעוד מיליוני נערות חשופות ירך צעדו ברחובות פלורנטין ודרכו לי על כפות הרגליים, הרהרתי בענייני טקסטורה של עוגיות.
הרעיון היה, לאחר ההתקהלות המגעילה שנקראה בטעות "מסיבה", לחזור הביתה ולעבוד על משלוח המנות המסורתי של י', המורה האגדי שלי לסקסופון מתקופת התיכון. אחת הסוגיות שהעסיקו אותו בעניין המשלוח היה הרצון לצרף סוגים מעניינים של עוגיות, שיבדלו זו מזו במראה ובטעם. אוזני המן אני פשוט שונאת, ומאחר וכבר הכנתי את עוגיות השוקולד הקבועות שלי, חיפשתי להוסיף משהו שיהיה אחר לגמרי.
כשעזבתי את בית הורי, הנמצא בישוב קהילתי פסטורלי באזור חיוג "צלול-כיין", וטלטלתי מיטלטלי ל"עיר-בלי-קונספציה", זימן אותי אבא לשיחה על החיים.
"עלמושקה", הוא אמר לי בפנים חמורות, "כל מה שאת צריכה בחיים זו סכין מטבח אחת טובה. כל השאר זה מסביב".
מזג האוויר בארץ, כרגיל, מתעתע.
רק מיהרתי להספיד את סוף עונת המרקים, והנה השבוע שוב מטר השיגי בעדת טיפותיו הדופקת, ונתעורר בי צורך דחוף להפיק איזה מרק עשיר ומחמם.
כמו שחלקכם אולי יודעים, אני כמעט תמיד מעדיפה מרקים שהם גם ארוחה, כלומר, משהו שלא צריכה להגיע לאחריו סעודה של חמש מנות כדי שאהיה שבעה. לכן, הרעיון היה להכין מינסטרונה עמוס כל טוב, להחליף גרביים, ולהנות מקולות הגשם הדופק על החלון.
חידת הקולורבי. תודו שזה נשמע שם של שידור חוזר בטלויזיה החינוכית
ובכן, קולורבי הוא אחד מהדברים הכי מוזרים שיצא לי לפגוש. זה קשה נורא, יש לזה צבע ירוק חייזרי, ריח של כלום, שם מוזר לאללה, והמון המון קרניים.
עוד נתון מדאיג שאני חייבת לציין בנוגע לקולורבי, זה שמשום מה הוא נורא דומה לדמויות האלה שהסתובבו לנו על המסך כשהיינו ילדים. מוזר.ראיתי כבר כמה שימושים לקולורבי, אבל בכנות, אף אחד מהם לא הגניב אותי. לפרוס ולאכול ככה היה לי קשה מידי, לאדות ולאכול, כמו שעושה ע', היה לי מיימי מידי. ובכלל- כל מה שקשור בירק הזה הרגיש לי חסר מעוף ומוזר.
"הייתה מלחמה, ולא רק שהיתה מלחמה, הייתה בצורת, וגם מכת ארבה, וכמה מגיפות, בקיצור- אנשים אכלו אותה.
השדות הושחתו. מה שלא השחית הארבה, השחיתו הארנבות. מה שלא השחיתו הארנבות השחיתו האנשים, שגם השחיתו את הארנבות.
אישה אחת, שמנה בובמה, הלכה בשבילים שבשדות היבשים וחיפשה משהו לאכול, משהו משביע."
–מתוך: האישה שהעדיפה לחפש אוכל / אורלי קסטל בלום, סיפורים בלתי רצוניים
דבר אופטימי, השריית עדשים
אם לא שמתם לב, למשך כמה שבועות היה כאן חורף.
היה אפור. היה אפילו קצת קר. היה גשם.
היה לנסוע לירושלים ולשבת עם שני לכוס יין חם ב"קדוש".
היה לרוץ בגשם שוטף, השיער רטוב כמו אחרי מקלחת, ולקלל, ולצחוק, בקול רם.
היה לאכול מרק עדשים חם, כבד ועשיר.
קטניות או לא להיות.
אני מתה על קטניות. בהתחלה גם לי היו הסתייגויות, אבל ברגע שנכנסים לעניין, כל הקטע של השרייה מראש מתחיל להיראות דווקא לא-כזה-ביג-דיל. מבטיחה.
אחד הדברים שגיליתי עם הזמן (ובעיקר שיכנעה אותי מאיה מבצק אלים) זה שבכל הנוגע לקטניות יש אשכרה הבדל בין רגיל ואורגני. ההבדל במחיר הוא בכל אופן ממש קטן, ולרוב מדובר בהבדל עצום מבחינת האיכות. קטניות צריכות להיות טריות, כי ברגע שהן יותר מידי יבשות, מה שמקבלים הוא קמחי ומתפורר גם אחרי ההשריה והבישול. אני יודעת שהבטחתי לא לכלול במתכונים רכיבים פלצניים ואורגאניים- אבל במקרה הזה אשכרה יש הבדל עקרוני, בשביל מעט הבדל בכסף.
על מבחנים, עבודות, ועוגיות
קשים ימייה ומרים לילותיה של הסטודנטית למדעי הרוח. לא בגלל ההתמודדות היומיומית, העקובה מדם, מול דודות, נהגי מונית, חברים, וזרים גמורים ברחוב שנועצים בה את ה"ומה תעשי עם זה?" שלהם (מה-תעשה-עם-הפרצוף-שלך, היא משיבה).
