עכשיו, כשראש השנה כבר בטוח מאחורינו, אפשר סופסוף להסתכל לתפוח בחום של הגרעינים ולהודות: המעמד שלו כמלך-מלכי-המלכים של החגים הוא די מופרך.
בואו נעזוב לרגע את העובדה המצערת שדווקא בתקופת השיא של הפירות הנדירים, הרכים והמטפטפים נגזר עלינו לאכול פרי קשה וחמוץ שיש כל השנה.
בואו נעזוב לרגע את העובדה שמחירי התפוחים נוסקים סביב ראש השנה באופן מגוחך.
בואו נדבר על הבעיתיות של הדימוי.
וזה לא רק זה שהשנה זה נופל במקרה על יום כיפור. וזה לא רק בגלל שיצא לי להיות ממש חולה כבר שבועיים. זה פשוט התאריך. אין מה לעשות, ימי הולדת מביאים לי ת'בלוז.
משהו במוכרחים-להיות-שמח הזה. משהו בריח פלסטיק של בלונים. משהו בזמן שחולף, לעזאזל.
והכלכלה. בימים כתיקונם כלכלה היא ממש לא הצד החזק שלי, אבל ביום הזה בכל שנה אני נופלת שוב לפח של חשבונות הנפש.
בשבוע החולף נפלה לידי הזכות לנסוע לטיול בן שלושה ימים בגליל. זכות נדירה זו אינה דבר של מה בכך, מאחר ואל הטיול הנ"ל התלווה אליי לא אחר מאשר התלאביבי א', בחור שמתייחס בחשדנות-מה לכל הצעה או רעיון לנסוע מחוץ לעיר.
"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה".
"אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי בישול, מאותן הסיבות בדיוק".
אז לפני שבוע עברתי דירה.
החלפתי אותה כמו שנפרדים מנעל ישנה ומשומשת היטב, בעצב. מתוך הבנה עמוקה שגדלתי, שחייבים לזוז הלאה, שצריך משהו יפה יותר. מתוך פנטזיה על כך שהצעדים בנעל אחרת יקחו אותי למסעות חדשים.
כמו נעל חדשה. יש לחץ וכאב. הידיעה שהם זמניים
"העניין הוא," הסבירה לי שותפתי ס', בעודנו פורשות שלל חשבונות צבעוניים על שולחן המטבח ודנות במצבנו הכלכלי ההולך מדחי אל דחי "לדעת לבחור את עבודת הסטודנטים שלך בחוכמה. צריך להשתכלל. אין מצב שהכספומט שלי ימשיך לנהום עליי כל פעם שאני מתקרבת".
מאז שדרור בורשטיין פרסם את הטור היפה הזה, בא לי לכתוב משהו לזכותו של הקיץ הזה בתל אביב שכולנו מקטרים עליו כל כך בזעף כל הזמן.
על זה שדווקא מגניב לפעמים לחוש את החום הסמיך, ולהשיב את נפשך באיזה קפה קר. על כך שבכל זאת נעים לראות כל כך הרבה חריצים בבני האדם שמולך (בין השדיים במחשוף המתארך, בין הישבנים של מכנס נשמט, בין אצבעות הרגליים בכפכף).
כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר.
(הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור).
ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.
הגיע הזמן לדבר על זה: אשרי אשת החיל שיש בבעלותה קפה ראוי לשמו.
שהרי אשת חיל, אם יש בבעלותה קפה ראוי לשמו, יהיו רעננים בקריה וארוכים לילותיה, ריחניים חדריה ומרוצות חברותיה, מוכתמים ספרייה ומוארות עיניה באור יקרות שחרחר וגרגירי.
אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן-
[לא. שנייה. תנו לי לנסח את זה אחרת:]
אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן וגם להפסיק לשתות קפה באותו שבוע-
[לא. רגע. הנה:]
