….
מחר בבוקר, כך אני יודעת, יהיה כאן קר. זה לא יהיה בדיוק בוקר (קצת יותר כמו אמצע הלילה) ובכל אופן, הקור המיוחד של רכיסת תרמיל.
פרננדו פסואה כתב פעם יפה כל כך על הקור המיוחד של בוקר הנסיעה, הקור הזה של שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, הקור של התרמיל (חרדת העזיבה, צמרמורת הבשר התאב/ היוצאת מן הלב ומגיעה עד העור./ שבעצם בוכה למרות החדווה).
אוכל, כפי שרבות מבין נשות החיל בקרבכם בוודאי יודעות, הוא גם עניין של שילוב. מדובר במערכת יחסים לכל דבר: בזיליקום אוהב עגבניות, שמן זית אוהב חומוס חם, גבינה בולגרית אוהבת אבטיח.
ערן ועידית כתבו לא מזמן על פרויקט מגניב של כימיכאי חובב מזון שמפיק בכל פעם רשימה של שילובים מוזרים (שלפי מפתח כימי כלשהו אמורים להתאים בטעמם) ושולח אותם למגוון בלוגרים ברחבי העולם לניסוי. הכל עניין של שילוב.
יש שילובים קלאסיים, ויש שילובים מקוריים, ויש שילובים מתבקשים. כל שילוב הוא אפשרי כל עוד הוא השילוב הנכון.
"אולי תפסיקו כבר לשחק אותה מושב-בגליל-תחתון?" סנטה מ' לעברינו, חבורת נשות חיל שהתארחו בדירתה, אכלו פשטידה, ולמדו יחד למבחן. השיחה נסבה, כדרכן של שיחות בעת למידה משותפת למבחנים, סביב שפע של נושאים אקראיים לחלוטין שאין כל קשר בינן לבין נושא הבחינה.
בשלב מסוים, וכטוב ליבנו בפשטידה ובדיונים הפוליטיים, התחלנו להחליף טיפים על גידול צמחי תבלין במרפסות בתל אביב.
רוח בלהות מהלכת על פני תל אביב: רוח הבלהות של החמסינים.
החל מאוטובוסים של דן, דרך אולם הקולנוע וכלה בחדר ההרצאות באוניברסיטה, כל המעצמות הממוזגות חברו יחד כדי ללחום עד חורמה ברוח הבלהות הזו. זו אולי הסיבה לכך שביום ממוצע בתל אביב אשת חיל שרוצה להיכנס לחלל סגור כלשהו צריכה להצטייד בסוודר וכפפות, כשהפער בין הטמפרטורה בפנים לבין זו שבחוץ נע לרוב סביב חמישים מעלות צלזיוס.
דברי ימיה של כל שהייה בחדר סגור ביוני בתל אביב הם דברי ימים של מלחמת מעמדות! עבי הבשר לעומת הדקים, לובשי השרוול הארוך לעומת באי הגופיה, אלו שבדיוק הגיעו מבחוץ נוטפי יזע ואלו שבדיוק יצאו רעננים מהאמבט- או בקיצור- הקפואים והנמסים.
ואם נהיה כנים יותר, הנמסים והקפואות.
אז העניין הוא כזה:
שלושה חודשים, לפחות 100 כוסות קפה שחור, 117 הערות שוליים, 3 התקפי יאוש, 2 שינויים מוחלטים של נושא הכתיבה שהחזירו אותי לנקודת המוצא, כמה נסיעות מיותרות לארכיון בירושלים, כ-80 שעות במצטבר של קונטרול טאבים וצפייה במערכונים מדובבים ביוטיוב, ובסוף, 33 עמודים כתובים. סיימתי לכתוב את עבודת הסמינר הבלתי נגמרת שלי על מלחמת העולם הראשונה.
האמת, היה גרובי.
או בכנות, היה מלא סבל וייאוש, התקפי זעם ושעות של טרחנות מתישה בתיקון הביבליוגראפיה, אבל גם מעניין.
יום אחד, אחרי שאעשה את המיליון הראשון שלי, יהיו באמתחתי בוודאי כמה וכמה אפשרויות תחבורה. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את הכיתוב הצבעוני על מטוסי הפרטי (יקראו לו, וזה אך-טבעי, "אל-עלמה"), שבו אצא לסופי שבוע עתירי חופים, קוק וסיאוב באיי-הבאהמה.
ככל הנראה, ובהתחשב בעובדה שאני סטודנטית מוצלחת, ועוד למדעי הרוח, היום הזה קרוב במיוחד.
זו גם הסיבה, איך לא, שכבר ביקשתי מא' שידאג מבעוד מועד למנחת מוצלח למטוסי "אל-עלמה" על גג דירתנו הקטנה בפלורנטין.
עד אז, ובעודי נעה ונדה באופניי האדומות והמקרקשות בכבישי תל אביב, הן ימשיכו להתפרק אחת לשבוע-שבועיים, ואז יש סיכוי לא רע שתפגשו אותי באוטובוס. כך, למעשה, יצא שפגשתי לפני בערך שמונה חודשים את מאיה-מבצק-אלים בקו 25.
–
אשרי אשת החיל שעיתותיה בידיה.
אשת חיל שכזו, שהזמן אינו דוחק לה, יהיו רכים בקריה ועמוקים חלומותיה, מסודר שולחנה ונקיים חדריה (והציפורים שבחלונה, הו הציפורים הללו, ישוררו לה נעימת בוקר טרייה שתתיר את קורי חלומותיה בעדינות).
אשרי אשת החיל הזו, אשריה ואשרי ביתה. תברך היושבת במרומים את שנת הצהריים שלה, את הספסל המזדמן שהיא עוצרת בו לנוח ולהרהר, ואת השעות הארוכות שבהן היא משוטטת על הטיילת, מונה עפיפונים בעודם משתדלים לחמוק אל הירח.
יום אחד, כשאגיש סופסוף את אחרונת העבודות שמסרבות לכתוב את עצמן ואזכה לסיים את התואר, עוד אערוך חשבון נפש אמיץ אודות ההרגלים הרעים שפיתחתי באוניברסיטה.
הרשומה ההיא, שסביר מאוד להניח שבעקבותיה אשנה את דרכי ואהפוך את עצמי, כמו גם את רבבות קוראיי, לסטודנטית יעילה, חרוצה וחיובית, תמנה אחת לאחת את כל תופעות הדחיינות, הבכיינות, ורגשות האשם והנחיתות שכרוכים במשעולי הדרך האקדמית.
יום אחד, כשאהיה כנה והגונה הרבה יותר, עוד אעשה חשבון נפש מלא שיתן דין וחשבון על האופן שבו המגורים מעל שוק הכרמל בשנה האחרונה השפיעו על תפיסת המציאות שלי.
אשרי אשת החיל שיש בבעלותה ספר בישול ראוי לשמו. ישנו קסם מיוחד בקריאה בספר-ראוי-לשמו-שכזה, במיוחד כשהוא מונח, בהתרסה, לצד המיטה (מחליף את הרומן האחרון של—).
זו אינה קריאה במתכון מסוים, בעמוד המוכתם שנפער על השיש במטבח, מתרגם במהירות למשהו בפועל.
הו, זה אינו מסעה של התיירת הנחושה, אצה-רצה להיצטלם היטב ליד מגדל אייפל. זהו מסעה של המשוטטת: טרוד, קופצני, רווי עונג.
זו קריאה שמערבבת את המתכונים והצילומים השונים, מחלצת מתוכם רעיון שלישי שכלל אינו מופיע שם במקור, ומתעכבת על ההקדמה ועל אחרית הדבר. על העצות הקטנות. על הסיפורים שמאחורי המתכונים ועל הביוגרפיה של הכותב, שנמצאת תמיד בשולי המשפטים הללו של לפני-המתכון.