(והשבוע: הפתעה מיוחדת בסוף הפוסט!)
אשרי אשת החיל שיש בבעלותה יום חג ומועד ראוי לשמו להתהולל בו.
שהרי אשת חיל שיש בבעלותה ראוי-לשמו שכזה יהיו משעשעים בקריה ומרנינות מסיבותיה, טובות ארוחותיה ונעימות מתנותיה, ויזהרו עיניה בבוהק עז וחגיגי.
רוב החגים, אפעס, נוטים להיות סוג של עונש בעל גוון רגשי כבד ותחושת צרבת מעיקה של יותר-מידי-ארוחות-חג. הנורא מכל הוא כמובן פסח, שעל ההרכב המשפחתי שיפקוד אותו מתחילים הויכוחים כבר בראש השנה, אבל באופן כללי "החגים" קשורים לרוב יותר במחויבות ופחות בחגיגה.
המשך…
יום אחד, אם אכנס גם אני לטרנד הסוחף רבות מהקולגות שלי (בלוגריות-תלאביביות-בנות-עשרים-ומשהו) יהיה גם לי בלוג שנון וחלקלק על סצינת הדייטים והזיונים של העיר הזו.
בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לראות את הבלוג הזה (יקראו לו בוודאי "גברים בעלמה") ואת האופן בו גם אני, כחלק ממגמת הקארי-בראדשו-בשנקל השוטפת את הרשת, אחלוק איתכם בתקתוקי מקלדת מעושנים את חוויותיי המשעשעות, המרגשות והנוגעות ללב.
הבלוג ההוא יפליג (במין רכות פוסטפמיניסטית שכזו) בין אדוות הבכי והשחוק אל התובנה הניצחת כי אין בעולם אהבה כמו זו של חברותייך הטובות ושל נעלי המעצבים שלך.
המשך…
הזקן היפה (אף על פי שיהיה זה מרחיק לכת לשער שהכיר את השיר ההוא של זלדה) נפרד בשבוע שעבר מעולם המעשים.
יש משהו מביך במוות. על יופיו, חגיגיותו והבנאליות שבו.
יש בו מילים שחייבות להאמר, טקסי אבלות וטהרה, כוסות נס קפה שחייבות להימזג במיחמים ובכוסות קרטון.
המוות מביך אותנו, בני תמותה שכמונו. המוות מביא אותנו לדאגות ועיסוקים.
המשך…
נסיעה לירושלים. עוד לפני שמגיעים לבית העלמין שבמעלה ההר, משהו ממשקלן של אלפי שנות היסטוריה כללית ועשרים שנות היסטוריה אישית שהיו לי כאן רובץ עליי.
האוטובוס עוצר ברמזור, מתחת לגשר המכוער שבכניסה. האנשים שיושבים לידי נראים לי קצרים ועצובים (כמו אנשים שנכנסים אל ירושלים מתחת לגשר).
המשך…
אם בכל זאת הייתי צריכה לתמצת, במילה אחת, את הסיבה לכך שהמין האנושי לעולם לא יגיע למיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי והיצירתי שלו, המילה הזו הייתה "יוטויוב".
אני אומרת את זה מתוך ניסיון כאוב ומחקר אמפירי מעמיק. באמת. למעשה, נראה לי שיש מספר לא מבוטל של שאלות כאובות שהתשובה אליהן היא "יוטיוב" (רשימה חלקית, נכון לכתיבת שורות אלה: למה לא הספקתי לכתוב את הסמינריונית? איפה הייתי בחצי השעה האחרונה? איך זה שאני יודעת איך נראים קופים על סקטים? היכן נעוריי?).
המשך…
יום אחד, כשאהיה כנה ונכונה הרבה יותר, עוד אשב ואערוך חשבון נפש מקיף אודות התמכרויותיי הסמויות והמביכות.
חשבון נפש אמיץ שכזה, לכשיערך, יאלץ אותי ככל הנראה להודות בכך שמלבד העובדה שאני שותה כמות בלתי-הגיונית בעליל של קפה שחור, אני מכורה במובהק לבדיקת תא הג'ימייל שלי, לשירי היפהופ מטופשים משנות ה-90, ולמספר נבחר של קטעי יו-טיוב שאיני יכולה שלא לצפות בהם לפחות פעם ביום (ואף מילה על ביונסה). מדור מיוחד בחשבון הנפש הנ"ל יכלול בוודאי מספר לא מבוטל התמכרויות קולינריות מסמרות שיער שיפרידו אותי לעד מחברת בני-אדם מתורבתים.
המשך…
יום אחד, כשאהיה חכמה ומנוסה הרבה יותר, עוד ארקום בלוג שיאגד תחתיו מדריך שלם לסטודנטית הדלפונית, המשתדלת לשרוד ולשלם שכר דירה ולימוד בתל-אביב. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את קצות הקרחון של בלוג כזה, ואת שלל העצות המועילות שניסיוני העגום כבר לימד אותי שחשוב להעביר הלאה.
הבלוג ההוא יכיל, מלבד מדריך הישרדות מפורט, גם שלל הלצות הקשורות במעללים שמזמנים החיים סביב קו המינוס, ויהיה בו אולי גם פתח לחשיבה על מצבו העגום של פלח שלם משוק העבודה בישראל, שמנסה לשרוד למרות שאינו חלק מההיי-טק או מתעשיות הביטחון.
המשך…
גשם יורד על פני תל אביב. אם הייתי אלתרמן הייתי אומרת משהו על המיית השדרה המתרחצת. אם הייתי ויזלטיר הייתי אומרת שהעיר מיללת לרחמים.
אבל אני לא, ובכל זאת, הגשם בעיר הזאת מעורר גם בי תערובת של פליאה ופלצות.
המשך…
יום אחד, כשאהיה עשרות מונים חכמה ומנוסה יותר, גם לי יהיה איזה דבר-מה חד ומלוטש להצהיר על כל העניין הזה של חדר-משלך. עד אז, ובעודי מגלגלת אנה-ואנה את ד' אמות הקיום הנוכחי שלי, תנו לי רק לספר לכם שחדר-משלי זה ממש, אבל ממש, מגניב.
אני עדיין מנסה ללמוד את האפשרויות שהפורמט החדש מציע לי (וכאן המקום להתנצל בפניי המנויים על שירות העדכון במייל, עדיין לא הכנסתי את התוסף כי היו לי בעיות איתו), אבל באופן כללי מרגיש לי פה טוב, בדומיין-בעלמא הזה, משתרעת אפרקדן בין הWWW לדוטקום.
המשך…
–
טחינה. תחינת קרביי, תוחלת כיסופיי, חטאי, חיי. טחי-נה. נקישת לשון על שן, המייה גרונית ומתחננת, ואחריה, נקישה שנייה במעלה החך שפוערת את הפה לעוד. ט. חי. נה.
המשך…
