"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה". "אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי […]
אז לפני שבוע עברתי דירה. החלפתי אותה כמו שנפרדים מנעל ישנה ומשומשת היטב, בעצב. מתוך הבנה עמוקה שגדלתי, שחייבים לזוז הלאה, שצריך משהו יפה יותר. מתוך פנטזיה על כך שהצעדים בנעל אחרת יקחו אותי למסעות חדשים. כמו נעל חדשה. יש לחץ וכאב. הידיעה שהם זמניים
כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר. (הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור). ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.
דבר אופטימי, השריית עדשים אם לא שמתם לב, למשך כמה שבועות היה כאן חורף. היה אפור. היה אפילו קצת קר. היה גשם. היה לנסוע לירושלים ולשבת עם שני לכוס יין חם ב"קדוש". היה לרוץ בגשם שוטף, השיער רטוב כמו אחרי מקלחת, ולקלל, ולצחוק, בקול רם. היה לאכול מרק עדשים חם, כבד ועשיר.