אוג
2017
יומן הריון. פרק שלישי.
בלילה קראתי אודות הויכוח בין בית שמאי ובית הילל. האם טוב לאדם שנברא או טוב היה לו אם לא היה נברא. במילים אחרות, האם אנחנו עושים משהו טוב למען מישהו בכך שאנחנו מולידים אותו אל תוך העולם הזה. עולם שיש בו אינסוף כאב וסבל, עולם של מלחמות ושנאה.
בשבועות האחרונים צער העולם נוגע בי עמוק יותר. כל האנשים נראים לי ראויים לחמלה. כל אדם הוא קודם כל ילוד אישה. כולם באו אל העולם מגופים נפוחים ודואבים שאהבו אותם. הם הולכים ברחוב ועל כל אחד מהם אני רואה את הדי הצעקה הגדולה שצעקה אימו כשבא אל העולם. את הגוף שנקרע כמו ים סוף כדי לאפשר להם לעבור ולהמשיך את תולדות הזמן. לא כל האנשים הם נשים, אבל כולם ילודי-אישה, עטופים בהדי הצעקה הגדולה הזו. מישהי פעם ליטפה אותם עוד לפני שנולדו. מישהי נשאה אותם בתוך גופה ימים וחודשים. אז איך זה שהם כולם חווים כל כך הרבה סבל בחיים, שנאה, חוסר הבנה. הלב נקרע מכל זה.
לילה אחד צפיתי בעדויות מפרשת ילדי תימן ובכיתי כל הלילה. נלקחו תינוקות מהאימהות שלהם. איך העולם מסוגל בכלל להתקיים.
אתרי החדשות אומרים שהעולם מסביבנו רועד. בסוריה, באפריקה, בהונגריה. גם בארה"ב וגם בישראל. איך זה שבכלל טראמפ נבחר פתאום, ועכשיו הוא רומס כל מה שאנושי. אבנר אומר לי, אני מרגיש שאנחנו כמו שני אוהבים בסיפור של גרסיה מארקס. כשהעולם מתפורר סביבם ממלחמות ושנאה והם מרוכזים רק באהבה שלהם שצומחת בתוך בטן הריונית. כאילו נמלים קטנות יאכלו את הבית עד שיסודות העץ יתמוטטו ואנחנו אפילו לא נבחין.
ובאמת דווקא כאשר העולם באסונות יש ימים שבהם אנחנו מטומטמים מרוב אושר. מתקשרים אחד לשניה שש פעמים ביום. שיכורים. מתמוגגים מדברים קטנים. ממילים ובדיחות שהמצאנו. מתקשרים ואפילו לא אומרים מילים בטלפון, רק צוחקים. שולחים אחד לשניה לינקים לשירים מרגשים ביוטיוב. אני בלונדון בנסיעת מחקר והבטן שלי התחילה לצאת, קטנטנה. צילמתי עשרות תמונות. שלחתי לו גלויה טיפשית. אחר כך שלחתי עוד עשרים גלויות.
כתבתי בגלויה אחת ד"ש משתינו
(כלומר ממנה שאין לה עדיין שם וממני שאין לגופי גבול)
כל יום הוא שואל אותי בסקייפ איך אני מרגישה ואני עונה: הרבה.
(איך אני מרגישה: יפה וחזקה ופגומה ומכוערת ושלמה ומרוסקת ודואגת ונואשת ושמחה).
אבא שלי אומר שהחיים תקופה קשה, אבל בסוף גם זה עובר. הוא צודק (ובעצם הבודהה אמר את זה קודם, חוץ מזה שזה שאצל הבודהה כלום לא עובר. אבל אצלנו היהודים הכל עובר. ועל הכל אפשר לצחוק). החיים זו באמת תקופה קשה. והאושר הוא רגעים. הוא מרקיד אותנו במשב בלתי נראה כמו הרוח בוילון ונעלם. ורוב הזמן קשה או מאבק או סתם. אבל התקופה הקשה הזו מנוקדת ברגעים יפים. יותר מזה, הקשה הזה הוא בעצמו דבר יפה. לא מבחינת זה שהוא מתוק או מאושר, אלא מבחינת זה שראוי וטוב לחיות אותו.
אני מאמינה לבית הילל. זכות גדולה להיות בחיים. טוב לילד שלי שיוולד מאשר שלא יוולד. וטוב לי, בגופי המשתנה והמבולבל, טוב לי שנולדתי. אני צועדת לבד ברחוב לונדוני קר ומחבקת את עצמי מתחת למעיל. מלטפת את בטני. כל כך קטנה עדיין, אף אחד לא יודע את סודי מתחת לסוודר. טוב לי שנולדתי.
14 Comments על יומן הריון. פרק שלישי.
כתיבת תגובה
This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.
מאיה
23 באוגוסט 2017 at 12:27 (7 שנים ago)אני קוראת בשקיקה, כמה כיף שעלה עוד פרק.
תמשיכי, זה מקסים ופשוט ואנושי ומרגש.
והחמלה, אוי החמלה של ההריונות ושל ההורות, כבר 7 שנים שאני לא יכולה לשאת את הצפירות של ימי הזיכרון למיניהם, שהחדשות צובטות לי עמוק בלב וספרים פוצעים אותי. תמשיכי?
עלמה
23 באוגוסט 2017 at 17:31 (7 שנים ago)כן, זה ממש כך. פתאום צער העולם נוגע יותר. בעיקר מלחמות ואסונות ורוע אנושי.
נעמה
23 באוגוסט 2017 at 13:51 (7 שנים ago)עלמה יקרה,
עוקבת בהנאה, באהבה ובהערכה רבה אחר הבלוג שלך כבר שנים. אוהבת את המילים ואת המתכונים שאת רוקחת, והתרגשתי מאד לגלות שרקחת עכשיו גם ילד. מתרגשת ונהנית הנאה גדולה מיומן ההריון שהתחלת להעלות כאן, וחושבת מעומק לבי שבתוך העולם הקשה והמורכב הזה, הילד שלך הפליא לבחור לו אמא. שתדעו ביחד רגעי אושר רבים,
ותודה שאת חולקת לא מעט מהם בנדיבות ובכשרון גדולים כל כך,
נעמה.
עלמה
23 באוגוסט 2017 at 17:32 (7 שנים ago)אני לא יודעת אם הוא בחר הכי-הכי טוב, יש מנוסות ממני ובוודאי יש טובות ממני, אבל הוא לא עשה סקר-שוק ובינתיים נראה שהוא מסתדר עם האמא שהוא קיבל 🙂
נטע ש
23 באוגוסט 2017 at 20:34 (7 שנים ago)עלמה יקרה, היומן שלך מרגש, עדין, פורט על מיתרים, יפה, פיוטי, אנושי, אישי ועם זאת אוניברסלי כל כך. את כותבת יפה להפליא. מתארת רגשות תחושות ומחשבות עמוקים וכמוסים שלא תמיד קל ולא תמיד מתחשק לבטא. אני מבינה ומזהה הגם שעברתי את כל זה לפני די הרבה שנים. האמהות נשארת לתמיד והדאגות, פחדים, חששות , עלבונות, כאבים, שמחות והתרגשויות, כל מנעד הרגשות האנושיים, הנשיים ואמהיים ממשיכים איתי וימשיכו תמיד.
מצידי את מוזמנת להמשיך עם היומן לנצח… כייף לקרוא. תודה שאת משתפת.
מאיה
25 באוגוסט 2017 at 20:38 (7 שנים ago)חיבוק. פרק יומן משמח ומקסים. שימחת אותי.
נועה
25 באוגוסט 2017 at 22:53 (7 שנים ago)פשוט משהו מדהים, היומן הזה (ומזלנו שהחלטת לפרסם!) – ואני מחכה לכל פרק חדש באמת בשקיקה. וקוראת שוב כל פעם. וכמה זה משמח וצובט את הלב. שתמיד תמשיכי לכתוב.
ביאנקה
26 באוגוסט 2017 at 21:36 (7 שנים ago)מותר גם להתמוגג ולעודד? המשיכי תמיד לכתוב ולפרסם כי זה כל כך נוגע ומרגש כשמישהי אחרת מצליחה לתאר תחושות שאולי הרגשנו,מחשבות שחלפו…תודה לך עלמה
שרי
26 באוגוסט 2017 at 22:47 (7 שנים ago)מאוד עגנוני הפרק היפה הזה (:
נגה
26 באוגוסט 2017 at 23:35 (7 שנים ago)עלמה, זה כל כך מדויק שכמעט בכיתי.
תודה לך.
נעמי
13 בספטמבר 2017 at 22:43 (7 שנים ago)ממש צחקתי ובכיתי בעודי קוראת.
נהדרת.
תודה.
יעל
23 בספטמבר 2017 at 22:32 (7 שנים ago)אני קוראת והלב מתמלא ברגש. ורציתי לכתוב עוד קודם, שהצילומים של הבתים הללו, לא ברור בהם מה הפנים ומה החוץ. זה מעניין..
נועה
2 באוקטובר 2017 at 18:10 (7 שנים ago)עלמה היקרה לי מאד. מצחיק שאני מגיעה לבלוג שלך כל פעם כשאני רוצה להכין את הפאגד׳ שוקולד הטבעוני או מוצאת עולם ומלואו שהוא את. אני מתרגשת כל כך לקרוא את יומן ההריון שלך קצת באיחור. אני אמנם בת 22 וחצי ורחוקה מללדת תינוק או תינוקת עדיין אבל זה נושא שמאד מעסיק אותי ואני תמיד תוהה אם זה בכלל הוגן להביא ילדים לעולם. תודה על נקודת מבטך. היפה והנוגעת בנושא. וכמובן תודה על עודה השוקולד הטבעונית המוצלחת ביקום שתלווה מחר את הפרידה שלי מהעבודה רגע לפני שאני מתחילה תואר ראשון בחששות והתרגשות. שנה טובה לך יקרה ולכל מי שקורא את זה 3>
עלמה
3 באוקטובר 2017 at 1:00 (7 שנים ago)תודה, שיהיה בהצלחה בלימודים ושנה מעולה עם הרבה שוקולד