ספט
2010
פירה סלרי
שדה התעופה הנטוש טמפלהוף. אינסוף מרחב פתוח, מגדלי פיקוח מיותרים בקצה קו האופק. שקט.
הנאצים השאירו כאן ארכיטקטורה חגיגית. האמריקאים והבריטים שנהרגו בקרב השאירו כאן את האנדרטה. בשנים של החלוקה למזרח ומערב האמריקאים השתמשו בו גם בשביל תחבורה וגם בשביל להרגיז את סטאלין. המטוסים השאירו כאן חריקות על האספלט. ועכשיו: פארק עירוני, למה לא.
את מגדל הפיקוח מקיפים עפיפונים. במשטחי הנחיתה ילדים עם סקייטבורד. יש שלט גדול בכניסה שמצהיר על שעות הפתיחה. במסלולי התעופה הישנים סימונים ורודים מחליפים את הסימון הצהוב של הנחיתה, עם ספירת קילומטרים עבור המתעמלים.
אנשים בטרנינג עושים ג'וגינג, מתנשפים, מקווים לרוץ מהר מספיק בשביל להמריא (באוזניות מדווח להם מישהו, האם שומע, על מעלות הנסיקה).
לנו טוב כאן, על פני האדמה. משקיפים מחלון הדירה הזמנית והחדשה אל הפארק המוזר, חיים קצת חיים של אחרים.
מתמקמים במטבח הזה כאילו היינו בבית בפלורנטין, מגלים איך להפעיל את התנור, לומדים את המילים המסובכות של מכונת הכביסה ואת החלוקה לפחי מיחזור.
א' הגיע לכאן מצרפת עם לא פחות מחמישה בקבוקים של יין בתרמילו, ועכשיו הוא ממקם אותם על המדף, מוצא תוך רגע פותחן. אני מתבוננת בו משתאה, איך הוא יכול לקרוא לכל מקום, תוך חצי שעה, "הביתה" (למשל: אז תביאי בדרך הביתה רוטב סויה, או: אני נוסע הביתה אבל יכול להיות שאשאיר את האופניים).
שדה התעופה ממול כמו מגרש צעצועים גדול. הרחב-רחב הזה מזכיר יותר חוף ים מאשר פארק גרמני, שיש בו בדרך כלל עצי אלון גדולים ופסלים ושבילים קטנים.
הדירה כמו ארגז חול קטן, אפשר להרטיב אותו ולטפטף מכפות הידיים ארמונות וקובבות. גם אנחנו כנראה לא מוותרים על הניסיון הפשוט, המתבקש, המתנשם והבלתי אפשרי הזה, לעוף.
בפעם הראשונה מאז שנסעתי אנחנו מצלמים פוסט בברלין. מטבח של אחרים, כלים של אחרים, מצרכים חדשים שאפשר לשחק איתם. כמה הרבה סוגים של דלעת, לעזאזל, ויש חמישה טעמים שונים של חרדל בכל סופר כמעט. והמלפפונים גדולים וחסרי טעם. א' מתחיל לשחק עם האור החיוור והאירופי הזה ומחפש זוויות צילום.
ובתוך כל זה: קפקא החתול, שהבעלים האמיתיים שלו השאירו כאן בידינו בחודש הקרוב. ברנש ג'ינג'י ועקשן, שכמו כדי להצדיק את שמו משורר בכל מיאו שלו את הזרות, מזכיר לנו שלמרות החזות החיצונית, הוא היה פה לפנינו.
איך אני מתחילה לדבר על המטבח הגרמני הזה, ובכלל על הברלין הזו שאני אוכלת אותה כבר חודשיים, ועדיין לא מתחילה לעכל? אולי מהאמצע. מתכון טיפוסי של פירה סלרי שעליו סיפרה לי נ' בהדרכה שנתנה לי על נפלאות המטבח הגרמני בשבוע שעבר.
כמה טיפים חשובים: (והפעם, בסימן לשיר שירים של אחרים- מרתון גרסאות כיסוי!)
בוטניקה. יש פה כמה סוגים של ירקות שאני לא בטוחה מה מידת החפיפה בינם לבין המטבח הישראלי. שורש סלרי, למשל, אני יודעת בפירוש שיש בארץ, אבל רוב השורשים שראיתי בישראל היו קטנים בהרבה. מהסיבה הזו הוספתי את המשקל של השורשים כפי שהוא היה אצל הירקן (כלומר, לפני הקילוף, כן? שזה די הרבה סלרי שיורד). כאן השתמשתי בשני שורשים, שהיו כל אחד בגודל של אשכולית כמעט. (ובאותו עניין: תפוזים שהגיעו כל הדרך מסין).
קילוף. זה הכאב תחת האמיתי עם הסלרי, מפני שהוא לא חלק כמו תפוח האדמה שאפשר פשוט לקלוף עם קולפן ירקות רגיל. יש לו המון בליטות גם בצד של השורש וגם בצד של הגבעול, ולכן צריך לקטום את שני הקצוות, להעמיד את השורש על קרש החיתוך ביציבות, ולקלף את השוליים שלו עם סכין חדה. מצאתי כאן הסבר עם תמונות לכל העניין הזה. באופן כללי תכינו את עצמכם לאבד כמות די הגונה מהסלרי בתהליך הקילוף הזה אבל עדיין תשמר כמות מספיקה (ובאותו עניין: שמור חלום קטן)
מעיכה. בבית אנחנו מסתדרים לא רע עם מזלג, אבל פה השתמשנו במועך הפירה שהיה כאן, וזה באמת עושה את החיים קצת קלים יותר. בכל אופן, ולא משנה אם אתם משתמשים במועך או במזלג, תכינו את עצמכם לעבוד קצת יותר קשה מאשר כשמכינים פירה תפוחי אדמה, מפני שהמרקם של הסלרי קצת פחות רך. אז יאללה, בנחישות (באנג באנג).
אמת בפרסום. למרות שא' הוסיף כאן לתמונה גם פלפל אדום גרוס, זה ממש לא מתאים בטעם. סתם ניסיון לשבור את הצבעים בשביל התמונה. איטז אול רייט, ליטל דארלינג, אתה תאכל אח"כ את המנה המוזרה עם הצ'ילי.
יאללה למטבח! (לפחות 4 מנות, כי הרי זה סייד דיש)
- שורש סלרי: שני שורשים ענקיים כמו שמצאתי כאן, או פשוט קילו וחצי של שורש כולל הכל
- 6 כפות חלב מלא (כלומר, לפחות 3 אחוז שומן)
- 70 גרם חמאה
- תיבול: מלח, פלפל לבן, בצל ירוק
הוכנה:
- מקלפים את הסלרי: מורידים את הקצוות, ואז עם סכין חדה את הקליפה שמסביב (ר' הסברים לעיל, כן?)
- חותכים את הסלרי לקוביות גדולות. מבשלים במים רותחים עד שהקוביות רכות לחלוטין, זה לוקח 30-45 דקות.
- מסננים את המים, ומועכים את הסלרי בקערה. אחרי שמועכים קצת מוסיפים את החלב ואת החמאה, חתוכה לקוביות.
- ממשיכים למעוך עד שהפירה חלק לחלוטין.
- מוסיפים מלח ופלפל לבן לפי הטעם.
- בהגשה מוסיפים קצת בצל ירוק בכל צלחת.
שיהיה לכולכם שבוע נהדר,
מלא בנסיונות נסיקה ונחיתה,
עלמה
עוד תמונות בפליקר של א'
14 Comments על פירה סלרי
כתיבת תגובה
This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.
גיל
7 בספטמבר 2010 at 11:47 (14 שנים ago)העם דורש תמונה של קפקא החתול (רצוי מלקלק 6 כפות חלב מלא, כלומר לפחות שלושה אחוזים).
dvarimbalma
7 בספטמבר 2010 at 20:17 (14 שנים ago)כרגע העם יצטרך לחכות, כי כשניסיתי לצלם את קפקא הוא נמלט וא' לא עושה סימנים של לצלם אותו.
יחד עם זאת, ובגלל שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך כל כך: על מנת לספק במשהו את החשק (הבלתי פוסק שלך, אגב, האם זה עניין של שעון-ביולוגי-גברי?) לתינוקות חמודים וחתלתולים מלקקים חלב- קבל לינק לאתר "דברים חמודים נרדמים".
כן, זה באמת אתר שמרכז קטעי וידאו של דברים חמודים מתכרבלים ונמים. וכן, יש גם אתר שמרכז את המקבילה של דברים-חמודים-צוחקים.
כמות התינוקות השמנמנים שמגהקים שם מומלצת רק לבעלי קיבה חזקה.
לפניך שעות של כיף והנאה. רק שים לב שי' לא בסביבה כי זה עלול לעורר בה בחילה.
יעל
7 בספטמבר 2010 at 17:58 (14 שנים ago)עלמה, רציתי להגיד לך שאני מאוד נהנת מהבלוג שלך. מאז שבמקרה הגעתי לכאן אני עוקבת בהנאה. הכתיבה שלך מקסימה והמתכונים נותנים לי קצת צבעים שונים. אז ממש תודה,ושתהייה אחלה שנה:)
dvarimbalma
7 בספטמבר 2010 at 20:01 (14 שנים ago)תודה רבה יעל. זה מאוד מאוד משמח אותי שאנשים קוראים אותי, ועוד יותר מזה כשהם כותבים. שתהיה שנה מעולה עם הרבה אוכל משובח (והרבה דיבורים משובחים על אוכל, כי זה הרי חצי מהכיף).
נגה
7 בספטמבר 2010 at 23:00 (14 שנים ago)הי,
אני ממש נהנת מהבלוג שלך כבר זמן מה, ולאחרונה, מכיוון שגם אני נמצאת ביבשת הקרירה לצרכים אקדמיים, אפשר לומר שהתמכרתי. רציתי לבקש ממך, בהזדמנות, אם את בעניין, לתקוף את סוגיית מליוני סוגי הדלעות. כל כך מעניין!!
(החרדלים פחות מרגשים אותי..)
חוצמזה, שתהיה כמובן שנה טובה וטעימה..
dvarimbalma
8 בספטמבר 2010 at 12:22 (14 שנים ago)תודה רבה נגה. אשלח לך מידע על הדלעות כשאצליח קצת להבין במייל, אבל כרגע אני לא רוצה להלאות את הציבור היושב בציון עם ירקות שאין להם איך להשיג. זה יהיה סתם נאחס, לא?
ואל תוותרי על החרדל, יש פה חרדל על בסיס פירות יער (כן!) חריף ומענג, שהופך כל סנדוויץ' פושט ליצירת מופת.
הילה
8 בספטמבר 2010 at 0:37 (14 שנים ago)עלמה,
כרגיל אני מאוהבת בך 🙂
שתהיה לך שנה טובה מלאה בפוסטים מדהימים כהרגלך 😉
BARVA
8 בספטמבר 2010 at 18:03 (14 שנים ago)פוסט מרתק. מצטרפת לבקשה לשלוח תמונות של ברלין מחלונך. בארץ הקודש המזרח תיכונית חפשתי שורש סרלי כדי לבשל את המתכון שנראה מצוין, לא היה. רק עלים. בחנות הירקות המולת ערב חג, התחבורה מתפקעת מצפיפות כמו הרימונים שנופלים פה מהעץ. למרות החום יש ריח וצבע של סתיו באוויר. אנחנו גומרים פה יחד עם השכנים את חודש אלול ואת חודש רמאדאן. ניסיתי לענות לך בסגנון הכתיבה שלך.. אבל איני מוכשרת כמוך. שנה טובה לך ולבלוג המקסים שלך ולקוראים המגיבים וגם לאלה שלא מגיבים.
חג שמח
SB
9 בספטמבר 2010 at 15:30 (14 שנים ago)Hi Alma,
As a graduate of one year and 8 days in Berlin (and counting) I was happy to find your blog. My indian office-mate is tired of hearing me talk about food 🙂
Small, pretty good cucumbers can be found in Turkish supermarkets, like the one on Haupstr in Schoeneberg, or in outdoor markets for incredibly high prices. Same with Mangold, if you're still looking, but it's very seasonal.
עידו
10 בספטמבר 2010 at 18:23 (14 שנים ago)"ברלין היא שלד הכואב בקור:היא עצמותיי שלי הכואבות"
אוהב, מתגעגע, מבשל 🙂
ענתוש
13 בספטמבר 2010 at 18:38 (14 שנים ago)אוח נהנתי מהפוסט עד מאוד.
איך קלעת עם הקטע של "הביתה" …..יו גם אני תמיד שמה לב לזה . נראה לי שזה
מושרש בנו בעם היהודי שמחפש תמיד שורשים ובית.
תהנו בדירה
ינון
13 בספטמבר 2010 at 22:15 (14 שנים ago)מאש אפ של הקאברים שבפוסט, אם כבר.
http://www.youtube.com/watch?v=NJiC6cA3dUA
3>
איילת
20 בספטמבר 2013 at 22:31 (11 שנים ago)הי, תודה על המתכון המקסים. חייבת לחלוק שגם אני נתקלתי בסלרי העצום, אחרי שחיפשתי באנגליה ראש סלרי ולא הבינו מה אני רוצה… שמו הוא
Celeriac 🙂 בתיאבון!
רותם שמעון
27 באוקטובר 2020 at 23:12 (4 שנים ago)בזמנו הועלו הצעות להריסת שדה התעופה הנטוש טמפלהוף ושימוש בשטחו הגדול לבנייה מחדש- מגורים / מסחר ועוד. התעוררה תגובה ציבורית רחבת הקף בכל מיני נימוקי התנגדות. ב 2017 (בערך) ערכו הגרמנים משאל עם בקרב תושבי ברלין והתוצאה שזכתה ברוב מוחלט סימנה את רצן הציבור להפיכת שדה התעופה לאזור ציבורי לשימוש פנאי- טיולים רגליים, רכיבת אופניים ספורט וכו'. וכך אמנם- בימי הקיף תושבי ברלין מרבים לבקר באתר ולהנות במרחב הגדול החופשי מכלי רכב והפרעות.