….

מחר בבוקר, כך אני יודעת, יהיה כאן קר. זה לא יהיה בדיוק בוקר (קצת יותר כמו אמצע הלילה) ובכל אופן, הקור המיוחד של רכיסת תרמיל.

פרננדו פסואה כתב פעם יפה כל כך על הקור המיוחד של בוקר הנסיעה, הקור הזה של שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, הקור של התרמיל (חרדת העזיבה, צמרמורת הבשר התאב/ היוצאת מן הלב ומגיעה עד העור./ שבעצם בוכה למרות החדווה).

כבר כמה חודשים, מאז שהבנתי שאני נוסעת, אני חושבת על השיר הזה (עד העור) מצטערת שהוא לא כתב גם על שאר השעות שלפני הבוקר.

אחר הצהריים החם והמתנשם של רכישת כרטיס הטיסה. הערב במרפסת של י' וג', כוסות יין, התקבלת, מברכים. והלילה הארוך, והרוח הדביקה של המאוורר מול המחשב, כשאת מפחדת כל כך וכבר עוד מעט בוקר (בודקת פעמיים את התאריכים, איך אפשר ככה כרטיסטיסה בלי כרטיסטיסה, כשהכל מספרים על המסך?).

כבר כמה חודשים שיש בי את אחר הצהריים החם והמתנשם. ההתרגשות גורמת לי לתכנן דברים שאיני יודעת איך לתכנן אותם. ללקט רמזים כמו בסיפור בלשי. לדבר על "כשאחזור" או "טוב, אבל לפני שאסע" וגם "אולי שם…".

מיליון נקודות זוהרות, חסרות פשר, מופיעות בשמיים, ואני, בשקדנות של חם-ומתנשם, מקפידה לשרטט בינהן קווים ומפות-כוכבים ומזלות הרות גורל, להתנבא.

(הקלקול באופניים רומז שאולי אני צריכה להישאר כאן ולתקן. השכנה עם הכלבים גורמת לי לשמוח שבקרוב אתרחק. מישהו ששכח סנדל בחום הים מזכיר לי שאולי אתגעגע לתל אביב וכמה יהיה לי קר).

אז אני נוסעת לברלין. אחזור עוד כמה חודשים.

אלמד כל מיני דברים, אנסה להבין את כותרות העיתון בגרמנית רצוצה, אגיש עבודות, אשמע את ההרצאות, אסע ברכבות בלוע האדמה, אחפש ללא הרף ירקות טריים, אתרגש, אתלהב, אשמח, אתגעגע.

ויש גם אתכם (כלומר, את הבלוג). כך שזה בעצם הפוסט הראשון בסדרה של "ברלין בעלמה" שתופיע מעכשיו בעמוד נפרד (ותודה לריקי הנהדרת על האיור).

זה הולך לעבוד קצת אחרת: א', הצלם של הבלוג (ושותפי לעוד כמה עניינים), הולך להצטרף רק לחלק מהזמן, אז הכנו מלאי של מתכונים שבושלו כאן וצולמו באור תל אביבי, כדי לפרסם משם (ואת ההקדמות אכתוב כבר בזמן אמת, עם סיפורים או הגיגים של ברלין).

מלבד זאת, וכמו שאני מכירה את עצמי ואותו, יהיו עוד הרבה פוסטים שיבושלו בברלין ויצולמו שם, במטבח זר ועם חומרים אחרים.

בינתיים, ובעודי יושבת כאן מתרגשת מול המחשב, חשבתי להזמין אתכם לגרניטה של אספרסו אלכוהולי. נרים איזו כוסית?

כמה טיפים חשובים: (והפעם: מרתון לגו)

אספרסו או נסקפה. קוראות הבלוג הקבועות בוודאי הבחינו בכך שאני מכורה לקפה באופן קיצוני במיוחד, ועבורי הרעיון של נס קפה הוא סוג של חילול-הקודש. גם הפעם, אני חייבת לציין שצריך להשתמש כאן בקפה אמיתי, כלומר באספרסו שמכינים במאקינטה או במכונה או בפילטר. באופן כללי, כדאי להסביר למי ששואל אתכם אם "נס או שחור" שיש שאלות בחיים שהן פשוט קלות מידי, ואולי עדיף שלא לשאול אותן (למשל: עוגה או מוות?)

גירוד הקרח. חשוב להקפיא את הקפה בכלי יחסית שטוח, כמו תבנית, ואז אפשר לגרד אותו יותר בקלות לגרניטה (ואז לרקוד)

זמנים. חשוב לשמור על פעילות מהירה בעניין הזה, כי בחום הנוכחי של תל אביב הקפה הקפוא נמס תוך רגע. (תשיגו שעון)

תודה. לחברתי סאנשיין האחת והיחידה, בת הזוג האולטימטיבית לקפה, ומי ששלחה לי דיווח על הגרניטה הנהדרת הזו שהיא מכינה כדרך קבע בביתה שבקליפורניה הרחוקה, ומתכון. בהרבה מובנים, הכוחות הנפשיים לרעיון של לנסוע לקצת חו"ל נוצרו לי בהשראתך. (זה מוקדש לך, בייבי)

יאללה למטבח! (3 כוסיות של משקה, ואפשר לכפול לפי האנשים)

• ספל גדול של אספרסו חזק (במאקינטה זה נחשב כזו של 3 מנות אספרסו)
• 3 כפיות סוכר (זה מתוק, אבל פחות מתוק כשמקפיאים)
• 3 שלוקים של אייריש קרים (מודדים לפי הכוס ששותים בה בסוף)

הכנה:

• מערבבים את הקפה בסוכר, מוזגים לצלחת רחבה או תבנית, ומקפיאים עד שהוא קפה לגמרי.
• מגרדים את הקרח בעזרת מזלג, ומחלקים לשלוש כוסות קטנות.
• מוזגים לכל כוס שלוק של אייריש קרים.

להתראות כאן בקרוב, ופנים אל פנים בנובמבר.

עלמה