לפני מספר שבועות התלוויתי לעמיתתי בעבר וידידת נפשי בהווה, הבמאית י', לאירוע חברתי. מאורע נדיר זה (שהרי אני נרתעת מאירועים בכלל ומחברה בפרט) ראוי היה שיצוין בבלוג בכל מקרה, אך מקומו כאן מתבקש במיוחד, מפני שהוא הוביל אותי למספר מסקנות חשובות בענייני בישול.

מעשה שהיה, כך היה: ערב שבת אחד התלוויתי אל הבמאית, יוצרת צעירה ומוערכת בתחומה, לאירוע מוזיקלי שגרר חיכוך משונה בביצת הברנז'ה המקומית. בתום המופע המוזיקלי ישבתי ליד י' וחבורתה לסיגריה על שפת המדרכה שבכניסה למועדון. בעודי מאזינה בחצי אוזן לפטפוטים על הפקות, הקלטות, צילומים ו"פרויקטים", ומהרהרת כהרגלי בעניינים שונים הקשורים לתיבול טחינה, החל לנקר בליבי ספק קטן ומרושע באשר להצדקת קיומי בעולם.

"אלוהים אדירים" אמר הקול הפנימי המעקצץ, "מה קורה פה? כולם כאן כל כך הרבה יותר מצליחים, צעירים, יפים, עשירים ומוכשרים ממני. מי אני ומה אני, יצור אבוד, אפסי וקטן קומה שכמוני. מה מצדיק בכלל את השטח שישבני תופס על המדרכה הזו?!"

אכן, במובנים מסוימים המחשבה הזו הרעידה את אמות הסיפים הנפשיות שלי (או, בניסוח פיוטי פחות, התבאסתי), וראשי הקט נמלא כולו מחשבות אובדניות במקום הרהורים על אוכל. או אז, כמו קטר רכבת מואר וקרקשני חלפה בראשי בבת אחת התובנה המרנינה כי לעולם לא תיתכן אשת-חיל שתבשל כמוני.

שהרי, בישול מתחיל במחשבה על בישול.

להתעורר בבוקר עם תאווה ללחמניות טריות. לחפש כמה ימים משהו מעניין לעשות עם קולורבי. לנסות ליצור ואריאציה מקורית על מאכל שטעמתי בהודו לפני שנים.

בישול מתחיל בחשק לבישול, ובחשק לאוכל. ואת החשק שלך, רק את מבינה באמת. להכין את השקשוקה כך שהצהוב ישאר טיפ-טיפה רך, ואפשר יהיה לספוג אותו עם קרע של פיתה. לבצוע את פיסת החלה המדויקת למידת הביס שרצית. לנעוץ מזלג בחתיכת הבטטה המסוימת, המעט יותר שחומה מהשאר, שצדה את מבטך בהישלף התבנית מהתנור.

אז כן, יש יפות ממני, מוכשרות ממני, גיבורות וחשובות ממני. יוני רכטר הלחין את זה בגיל 16. רונה קינן הצליחה לשיר את קסיוס בצורה שצובטת בבטן שבוע. פינה באוש חשבה על זה, לעזאזל.

אבל, כל זה לא משנה כהוא זה את העובדה הפשוטה שלא יכולה להיות בכל העולם אשת-חיל שתבשל בשבילי בדיוק-בדיוק את מה שבא לי, אלא אני.

לפעמים אני חושבת שאולי באמת הגיע הזמן להחזיר את ה"בא-לי" ההחלטי ששולט בלקסיקון של כל ילד בן חמש והודבר החוצה מעולם המושגים בחברת המבוגרים. "בא-לי" יכול להיות גם כוח חיובי. ליצירה. לתאווה. לאהבה. לבישול. לטיולים. לחיים.

(הערת שוליים: יש "בא-לי" אחד שאני בהחלט לא רוצה להחזיר).

אפשר וכדאי לראות מה אחרים עושים (להתייעץ עם נשות-חיל אחרות, לקרוא במפות, בספרים, במתכונים)- אבל אסור לשכוח לתת לצו ה"בא-לי" שלכם לשחק תפקיד מרכזי, לשנות, להשפיע.

[לכן: לקרוא מתכונים כמו שקוראים שירה, כלומר, בתאווה. בהפתעה. ברעד ובאושר. לא על מנת לחקות, אלא על מנת לחשוק, להתעורר, לצטט עד כלות. לעכל וליצור ריקוד או ניגון או אינטרפרטציה].

אחד הדברים שכמעט תמיד בא לי להוסיף לאוכל שלי זה טחינה. אני אוהבת אותה מתובלת, אני אוהבת אותה קרמית, אני אוהבת אותה ירוקה בבלנדר עם הר של פטרוזיליה- אבל יותר מהכל אני אוהבת אותה גולמית, ממש כמו שהיא, מעל מנה חמה ועשירה. הטחינה הפושרת נמסה על המנה המהבילה, ואם שמים אותה במידה, היא לא משתלטת, אלא פשוט נותנת עוד מרקם וטעם.

כמה טיפים חשובים:

מיש-מש. שעועית מש היא אחת מהקטניות האהובות עליי ביותר. היא קלה יותר לעיכול משאר הקטניות, לא צריך להשרות אותה במים מראש, ויש לה אחלה צבע. במתכון הזה מרככים קודם כל את השעועית בבישול, ואז מקפיצים אותה עם שאר המנה. (זה נשמע מסובך, אבל זה בעצם לא לוקח הרבה זמן בכלל). את המש מבשלים בערך 20 דקות בסיר מלא במים רותחים, וברגע שהיא מתרככת שופכים למסננת ושוטפים במים קרים (תחשבו כאילו אתם מכינים פסטה, ולא כאילו אתם מכינים אורז).

ווקי-טוקי. השלב השני של הבישול, שכולל הקפצה של המש עם שאר הרכיבים, הולך טוב מאוד עם ווק (הסיר-מחבת הקולי הזה שמשתמשים בו באוכל סיני), אבל ניתן לעשות אותו גם בסיר פשוט. הדבר החשוב הוא לעבוד עם סיר חם ועם טיגון מאוד קצר וכמה שפחות ערבובים (אחרת השעועית תתפרק ותהפוך לחומוס). העגבניות אמורות להיות רכות אבל שלמות ולא סחוטות ורוטביות, והתרד אמור להישאר בצבע ירוק ורענן.

שום-שום. באופן אישי, אני מעדיפה טחינה משומשום מלא, שהיא כבדה ואגוזית יותר, ואני ממליצה לכם לנסות אותה. אם זה כבד לכם מידי, מותר כמובן להשתמש בטחינה רגילה, אבל תנסו שזו תהיה אחת מהטובות (ואין כמו טחינה "גמל", כמובן).

יאללה למטבח!

1 ספל שעועית מש יבשה (זוכרים שעדיף אורגני?) 1 בצל חתוך לרצועות 2-3 עגבניות בגודל בינוני 1-2 שיני שום

חופן רציני של עלי תרד טריים (זה בערך 200 גרם) שטופים היטב

מלח גס פלפל שחור טחינה גולמית טובה 1. מבשלים את השעועית כמו שהסברתי בהמון מים למשך 20 דקות, עד שהיא מתרככת (אם הייתם צייתנים וקניתים אורגני הן טריות יותר בד"כ, ומתרככות מהר יותר ובלי להתפרק). שופכים למסננת, שוטפים במים קרים.

2. בינתיים מטפלים בירקות: חותכים את הבצל לרצועות, ואת השום לפרוסות דקות. את העגבניות חותכים לחצי, ואז פורסים כל חצי לשלושה חלקים (כלומר, פורסים לשש פרוסות שמנמנות ויפות). התרד, בגלל העלים הבשרניים שלו, צריך שטיפה יסודית משאריות חול ואדמה שיש עליו בדרך כלל. מפרידים אותו לעלים, רוחצים כמו שצריך, ושמים במסננת להתייבש.

3. בווק חם מאוד (אוקיי. או סיר. או מחבת עמוקה)- מטגנים קלות בצל בקצת שמן זית, עד שהוא מזהיב. מוסיפים את העגבניות ואת השום לבישול קצרצר, רק שהן טיפה יתרככו, ואז מוסיפים את המש ומקפיצים הכל יחד.

4. מוסיפים את עלי התרד ומקפיצים לבערך חצי דקה. אני רצינית. התרד מתרכך בשניות, ואנחנו לא רוצים שהוא יהיה מכובס. עדיף להשאיר אותו כמעט לא מבושל, הוא ממשיך להתרכך מהחום של המנה גם אחרי שמכבים את האש.

5. מגישים מיד בצלחת גדושה. מטפטפים מעל כמה טחינה גולמית שמתחשק. שיהיה לכם בתאבון. פינת החידה השבועית לילד (או: קינוח אינטלקטואלי מפוקפק) כידוע לנשות החיל שעוקבות אחר הבלוג הזה, פרסמתי כאן בעבר מילון חגיגי על שמותיהן של קטניות. המילון הזה לא כלל, לצערי, את שעועית המש, וזאת מסיבות פרוזאיות לגמרי (לא מצאתי רעיון מגניב). ילדים, עזרו לפינוקי למצוא את אמא, ועל הדרך עזרו לי להכניס את השעועית החביבה עליי למילון הקטניות. יאללה, לחדד מקלדות. רעיונות מגניבים נא להוסיף כאן בתגובות.