פעמיים בשנה אנחנו חוגגים יום נישואין: החתונה באמריקה, החתונה שבארץ. פעמיים בשנה משלוחי מנות ותחפושות: פורים והאלווין. שני ימי הולדת: שלי ושלו. אבל ראש השנה, ראש השנה יש לי רק אחד. עם כל הכבוד לזיקוקים, לאורות, לשלגים ולחמישה חודשים רצופים של קניות לקראת הכריסטמס, ה-31 בדצמבר הוא זמן להתכבל בשמיכה ולהתחמם, לסיים משימות […]
מיהי השותפה הקאטלונית של ויקי? אני לא ממש יודעת. מלבד זה שהיא הייתה השותפה שלה בזמן חילופי סטודנטים בספרד לפני שנים רבות. אז מיהי ויקי? אני לא ממש יודעת, היא חברה של שני. אבל מי היא שני? את זה אני יודעת היטב היטב. ועכשיו גם אתם: שני היא אחת כזו שאיתי באמת, כזו שהיא גם […]
חורף קשה, וזה אומר שהרוח צורבת את העור מרוב קור כשעולים במדרגות של הסאבווי אל הרחוב. זה אומר שחושבים פעמיים אם ללכת עשר דקות לסופר, וצריך כפפות רציניות כדי שכפות הידיים לא יקפאו כשמחזיקים שקיות עם ירקות. זה אומר שיצאתי בוקר אחד עם שיער רטוב מהמקלחת אל הרחוב והוא קפא לגוש מלא נטיפי קרח. או […]
הפסיק הגשם וקצת פחות קר. אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה. דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר. בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה. הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים […]
אנשים מתחת לאדמה נוסעים ברכבת התחתית, עולים ויורדים ממנה ברעש גדול, ואנשים על האדמה ממש באותו זמן הולכים ברחובות ישרים שאין להם שמות, רק מספרים, ואנשים מעל לאדמה טסים במעליות ומגרדים את השמיים, ומעליהם המטוסים מלאים גם הם, גם הם מלאים באנשים, שנמצאים בתוך השמיים עצמם מוקפים בלבן וכחול ושחור.
על כל פעם שאני הולכת אליו יש עשרים פעמים שאני לא הולכת. שאני חושבת ללכת, שאני מפחדת ללכת, שאני מתחילה אבל עסוקה או שאני מתחילה אבל מאבדת את הכוח או שאני עצובה מידי או שאני שמחה ולא רוצה להכתים את השמחה. או שאני מתביישת. בעיקר בזה שהחיים שלי המשיכו. והם קורים. והחיים שלו לא. […]
. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן. אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה […]
. בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית. על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת […]
/ גשם. סוף סוף גשם אמיתי. כזה שמשנה את האור ואת הריח ואת הטעם, ואת חרדת הבדידות ונעימותה. כזה ששוטף. אנשים שולפים מתחתית הארון את בגדי החורף היפים והצמריריים שלהם, שחיכו כל כך הרבה חודשים בשקט מקופל. ילדים שולפים תירוץ חדש לא ללכת לגן. תל אביב שולפת את הפרצוף הכי מסכן ויפה שלה, מכוערת כל […]
/ ברגעים הללו, שבהם העולם נופל כלפי מעלה כמו במחילת הארנב הלבן, ברור לי שאגיע לירושלים. גדולים ממני ונואשים ממני עשו זאת לפני, עלו אל ההר לחפש נחמה. עכשיו אני. יודעת בדיוק לאן פני מועדות, ומה היא תגיד כאשר היא תפתח את הדלת (כמה את יפה, כמה טוב לפגוש אותך), זה הזמן לדפוק על דלתה […]