cg כמו הרבה מהדברים הכי טובים שיש כאן, הבייגל הגיע לניו יורק יחד עם גלי ההגירה. וכמו כל המהגרים, גם המאפה החינני הזה המציא את עצמו בעיר הזאת מחדש. ככל הנראה מדובר בגלגול של הפראצל הקשה והדק יותר שנמכר במזרח אירופה, שבדרך גם היה ביילי למשך כמה זמן במאה ה-19 (ביילי הוא בייגל קטן […]
גם אם חלקם יכחישו את זה, רוב הניו יורקרים יוצאים מהבית איפשהו בראשית אפריל בלי סוודר, בלי כובע, בלי מגפי שלג כבדות ובלי עצבים וציניות (כמעט) וקולטים בדיעבד שהם כנראה מחלימים ממש עכשיו מדיכאון-חורף ארוך ומוכחש למדי. אחרי חודשים ארוכים של קור שבהם הגוף מצטופף לתוך עצמו וגושים דוחים של "סלאש" (הכינוי המקומי לגיבובי שלג […]
(שכונות: דמבו, ברוקלין הייטס, קובל היל) אם יש הליכה אחת שאני ממש רוצה שתעשו בעיר זו ההליכה על גשר ברוקלין. נכון, די מלא שם באנשים והרוח יכול להיות מקפיאה בחורף, אבל הנוף של כל העיר פשוט עוצר נשימה. ובכלל, גשרים מעל נהר זה דבר מרגש בשביל אנשי מדבר שכמונו. ברוקלין הייטס ודמבו הן שתי השכונות […]
אני וניו יורק זו לא ממש אהבה ממבט ראשון. היה לי קשה להתחיל פה, קשה להרגיש שזה מקום שגרים בו. בתוך ההתנגדות ובתהליך של להתרגל אליה, התחיל לבצבץ בראשי הרעיון לכתוב על ניו יורק מדור מיוחד בבלוג. זה נדחה וישב שם כמה זמן. כמו משהו שמבשיל. לאט לאט סימנתי לעצמי מקומות בראש. כוסות קפה, […]
הבית הוא כמו השמש: כל הכוכבים שלי מסתובבים סביבו, גם כשאני רחוקה. עוד מעט תמלא שנה לנסיעה שלי לניו יורק, ולמרות שהעולם שלי פה מתחיל להיות מוכר ואהוב, עדיין נראה לי שרוב החיים שלי כאן מוגדרים ביחס לבית שלי בישראל, למי שאני שם, לסוג החיים שממשיכים שם בלעדיי. ויחד עם זאת, הכוכבים שלי מסתובבים גם […]
קופסאות אוכל שמביאים לעבודה זו אומנות שלמה. צריך בד"כ להיזהר עם השום, כי את בציבור, ולהימנע מפטרוזיליה, פרג וכוסברה (שנתקעים בשיניים). צריך משהו בריא, כי זה המפלט שלך מהג'אנק שמוכרים בקפיטריה, ולא כבד מידי, אבל משביע, וצריך משהו לא רטוב מידי שלא יהפוך לסמרטוט ולא ישפך בכל התיק. וצריך כמובן את הקופסא הנכונה, שהיא אטומה […]
הפסיק הגשם וקצת פחות קר. אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה. דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר. בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה. הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים […]
הימים האלה, השבועות האלה, שאת מגרדת את המדרכה כמעט מלמטה, כי גם אפור וגם קר וגם נמאס לך כבר מכל מיני דברים שלא מסתדרים. הימים האלה שבהם את כועסת על עצמך על כל מה שלא עבד, שאת שואלת את עצמך איך הגענו עד הלום, הימים של מוגבלות הגוף, עצלות הרוח, של הרצון להתחפר בתוך קונכייה […]
נזכרתי היום בשורה משיר אהוב מפעם: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אני עכשיו בדיוק להפך: מספרת לעצמי בערגה שהיד הפתוחה והחבושה הייתה פעם אגרוף, ופעולות, ובישולים, ועצמאות. ושכל זה עוד יקרה בקרוב. אני מתאמנת על קיפול היד ועל גמישות, לוקחת כל יום את הכדורים שאני צריכה, ובכל זאת משתדלת, לפחות פעם בשעה, לדחוק […]
ארבע וחצי לפנות, בדרך חזרה ממסיבה בברוקלין. הגוף והנפש והפנים מרוקנים מרוב מאמץ להתחבב, להתנחמד, להשתרבב לתוך איזו פקעת אנושית צפופה שבה כולם דוברים את השפה, שפת הגוף ושפת הפה, ורק אני כבדה ולא שייכת. משובללת אל גוף מרוב המאמץ להציג את עצמי כמישהי מגניבה מאוד, וגם הבדידות שמאחורי כל העירבוביה הזו. הכל מבפנים שורף […]