.
מי שהמציא את המצלמות, כמו מי שהמציא את הסיפורים, היה לו צורך לקרוץ מהמציאות עוגיות מדויקות של זמן.
אולי היה איש שהתגעגע. אולי גופו עייף מן התנועה, ולכן היו דרושים לו דברים שמונחים במקומם.
ייתכן שהצטער על כך שאינו פיטר פן, כלומר, לא יוכל להישאר תמיד ילד, ולא יוכל לעולם לעוף. מרוב צער, הפך לפיראט עם יד אחת וחיפש אוצרות.
הוא עשה לו את המצלמה כמו תנין מתקתק שמסתובב בעולם ומזכיר לו שהזמן בעקבותיו.
.
מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם עוגיות.
לרצות שהאושר יבוא במנות קטנות, לא מדויקות, בלי קרם וקישוטים. לרצות לתפוס אותו בין שתי אצבעות ולטבול בקפה.
מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם הלילה. חיות ליליות, קדמוניות, שמגיחות מתחת למיטה בחושך. חוסר נחת, דאגה, פחד.
תנין שפוקחת צהובות, עין אחר עין.
יום אחד, לפני כמה שנים, יצא משער האוניברסיטה אדם קרוב אליי, שנכנה לצורכי הסיפור "א", ושוכנע על ידי איש מכירות ממולח לרכוש מנוי לעיתון תמורת מחיר זול במיוחד.
א', שלעיתים רחוקות יש לו זמן או כוח לקרוא עיתונים, שמח מאוד לגלות שמקבלים גם ספר במתנה, שכן גם ספרים אין לו זמן וכוח לקרוא. כך, צבר אהובי במשך חודש גליונות עיתון בלתי-קרואים בפינה אחת של חדרו, כשהספר מונח בבטחה, סגור וחתום, על מדף בפינה אחרת.
ימים רבים עברו מאז, וגם עוד שתי דירות, שהשנייה ביניהן כוללת גם את עבדתיכם הנאמנה. א' המשיך בחייו, יצא עוד פעמים רבות משערי האוניברסיטה, ורכש עוד כמה ספרים שלא הספיק לקרוא.
.
אחד מהדברים שאת צריכה לקחת בחשבון מתישהו בשלב שבו את מפתחת אישיות הוא שאם את גם אישה, גם צמחונית, גם שמאלנית וגם פמיניסטית- יכול להיות שתקדישי חלק ניכר מחייך הבוגרים להתמודדות עם אנשים שחושבים שאת לא כיף.
בהקשר של אוכל, מפתיע אותי לפעמים כמה אנשים עשויים להיות מבועתים מזה שאני צמחונית, במיוחד כי חלק הארי של חיי הגוף והרוח שלי סובב סביב אוכל.
.
הדרך לירושלים רצופה כוונות טובות, אבל אני תמיד מגיעה מאוחר מידי או מוקדם מידי. לא בזמן. הקור מפתיע אותי וגם התחושה של הזרות, וגם התחושה של ההיכרות. אני שותה אצל אלברט מקפה זיגמונד סיידר תפוחים חם וסמיך. עם מקל קינמון.
הגשם יורד בחוץ בכוח ואני קצת עצובה וקצת שמחה שהגעתי לא בזמן, ועכשיו עליי להעביר אותו.
יש אנשים שמעבירים את הזמן בהאזנה למוזיקה (הצלילים דוחפים את הזמן קדימה, בזה אחר זה).
אחרים מעבירים את הזמן על ידי שיטוט ברחוב (הצעדים שלהם דוחפים את המדרכה אחורה, בכוח, עד שזו מזרזת קצת את סיבוב כדור הארץ שמתחתיה, והם גולשים מרחוב עזה לרחוב טשרנחובסקי, ובגלל הסיבוב המואץ של הכדור, ומרחקו היחסי מהשמש, הערב יורד).
/
הבוקר נזכרתי איך ישבתי פעם לבדי בארץ רחוקה בבית קפה אחד ביום שקט מאוד. מולי היה מונח ספר, בשפה שאיני שפת אימי, והעמדתי פנים שאני קוראת בו.
הרגשתי זרה לתפארת. ורגועה. הם הגישו את הקפה חזק וחם, עם עוגייה קטנטנה וקצת יבשה שמתאימה בדיוק לשקע הכפית שליד הכוס.
הרעיון הזה, ברגע המסוים ההוא, שימח אותי מאוד. התאים לי בדיוק.
כמה מאושרת עושים אותי הדברים שמתאימים לי בדיוק.
(תודה לריקי מוספי על האיור)
אז למשך שבועיים, אי שם בראשית ינואר, הכרזתי על פרוייקט משותף של צילומי מקררים. הזמנתי אתכם להשתתף בפוסט שחשף את המקרר הדי-ריק-ומבולגן שלנו, וגייסתי גם פרס כדי לדרבן אנשים לשלוח יותר תמונות לאלבום המקררים בפייסבוק.
אמרתי לכם שבא לי להכיר אנשים זרים מקרוב. ושבא לי לשמוע את הסיפורים. ואני אוהבת את האינטרנט ואת היכולת שלו לאסוף אנשים ורגעים ולהכין מהכל קטלוג שהוא מאוד מאוד אינטימי ומאוד מאוד זר.
ההיענות הייתה מרשימה. היה לי כיף מאוד לגלות כל כך הרבה מקררים מעניינים ואנשים שמרשים לי להציץ בהם, ואני לא חושבת שאשכח בקלות את המקרר שמטפסת בתוכו ילדונת או את המקרר שהושארה בו מפה מפורטת לגבי מה יש שם.
.
בורשטיין כתב יפה לא מזמן על עבודה והשפעה באומנות, על כך "שאולי זה בסדר לעבוד שנים, או חיים שלמים, בשביל שמישהו, במקום כלשהו, ייקח פסוק שיר אחד ויעשה איתו משהו".
זה נכון בעייני, ותקף באופן חריף יותר במאיץ החלקיקים הזה של הרשת, שבו גם רעיון קטן, זניח ושולי שמישהי זורקת איפשהו לחלל האוויר יכול לעורר משהו במישהי אחרת, שתצטט, ומישהו אחד שיתייחס, וכן הלאה. מאיץ חלקיקים.
בניגוד לכוכבי הלכת הנסתרים שעליהם דיבר בורשטיין בפוסט ההוא, אני מתייחסת עכשיו לשובל הסתמי של גרעיני המשמש שאנשים מפזרים בעולם. משהו שולי, כהה ובלתי אכיל שיכול להפוך בהרף-מקלדת לאותו הון מכושף שלא ניתן לטעות בו: "גוגואים".
/
הבמאית י' סיפרה לי לא מזמן שלפי ביוגרפיות שפורסמו בעשור האחרון, מסתבר שברכט היה גנב ערמומי. כל הרעיונות הגדולים שלו, המחזאי החשוב והמשפיע ביותר של המאה העשרים, נהגו בכלל על ידי הנשים והמאהבות שלו, שנותרו, כמעט תמיד, בצילו הענק.
זה פנטסטי בעיניי. אני חושבת על ברכט, שודד הדרכים האהוב עליי, פיראט קומוניסטי שכמותו, חזיר קפיטליסט של קרדיטים ומחמאות.
הוא באמת אמן נפלא, אני חושבת, אם הוא הצליח להתאהב בנשים חכמות ומוכשרות כל כך.
המקרר שלנו. הרבה חמאה, הרבה ירקות
ץ
כמה שאני אוהבת את האומנות של מירנדה ג'ולי. בגלל שיש בה רחמים. בגלל שהיא מתמכרת לפרטים קטנים. בגלל שהיא משתמשת באינטרנט כאופק מחשבה וכשפה.
(ויותר מהכל בגלל שגיליתי את העבודות שלה דרך ש', החברה הכי טובה שלי, שכל דבר שעליו היא המליצה לי עטוף בשבילי בדוק של קסם.)
אז גם בזכות זה אני אוהבת את מירדנה ג'ולי, שהיא במאית, שחקנית, קולנועית ואמנית מיצג (ועוד כמה דברים). ג'ולי יצרה כמה פרויקטים ממש מגניבים דרך האינטרנט, לפעמים הם עובדים על סדרות של פריטים מחייהם של אנשים זרים שמוצבים זה לצד זה. ש' שלחה לי בדואר ספר שמנציח את הפרויקט הזה.