.
ידעתי שנעשה סנפלינג, וידעתי שקצת אפחד בהתעקלות הסלע ומשקל הגוף שמושך מטה, אבל לא ידעתי שגם יהיה צריך לקפוץ. הרגע שלפני הרגע שלפני הקפיצה הוא רגע של אין-בעיה. עדיין לא בקצה הסלע, עדיין בלי לשמוע את שצף המים, עדיין קצת לפני הרגע של הפחד.
בגולן כמו בגולן, בכל מסלול מים שכזה יש גם קבוצות מאורגנות, המוני אנשים עם כובעי מצחייה, ותוך רגע ייווצר פקק באמצע השביל. אז גם אין זמן יותר מידי להתלבט ולפחד, את צריכה פשוט לקפוץ.
הרי בסוף תקפצי, אז למה לרקוד עכשיו עם הפחד, כאילו מדובר בטקס הכנה למשהו.
המשך…
.
תל אביב מתמלאת בחוגגי ה"לילה הלבן". אני צועדת מביתי אל התחנה המרכזית. התיק שלי כבד, אני מתקדמת לאט.
העיר מוארת. יש מוזיקה חזקה בכל מקום. עשרות אנשים בשדרות רוטשילד. אני פונה לאלנבי ומתחילה להתקדם אל החורים השחורים של העיר הלבנה, אל הרחובות שסביב התחנה המרכזית. לא, אני לא אוהבת להסתובב כאן בלילה, אבל עדיין לא 22:00, ואני צריכה לנסוע מחוץ לעיר, ולא בא לי לחכות לאוטובוס רק בשביל תחנה אחת.
המשך…
–
יום אחד, איפשהו בזמן שהיא חזרה מסן פרנסיסקו ואני מברלין, באתי אליה לאכול המבורגר טבעוני (בכל זאת, צמחונית). מלבד ההשוואות המתבקשות בין הערים (מי מהן זכאית לתואר הבירה ההומואית החשובה ביותר של העולם המערבי, למשל), קיבלתי בהשאלה ספרי בישול ודיברנו על לצלם יחד איזשהו פוסט משותף.
אני ידועה לכל בתור בחורה תקתקנית ויעילה, אז לקח לנו בסך הכל שבעה חודשים לקבוע, והשבוע היא הגיעה לכאן, בכבודה ובעצמה, מאיה מרום מהבלוג המופתי והותיק "בצק אלים". לא נראה לי שצריך להציג אותה או את הבלוג שלה, בעיקר כי היא הייתה כאן כשאנחנו עוד למדנו ללחוץ אנטר.
המשך…
(איור: ריקי מוספי)
אז לפני שבוע, חצי בצחוק וחצי ברצינות, הכרזתי על מרתון שירי הלל לאבוקדו.
די הפתעתם אותי. המון נשות חיל הצטרפו ושוררו על נפלאות האבוקדו, ספרו הברות ופיזרו שמחה בעמוד הפייסבוק של הבלוג. עקבתי בעניין אחר מה שהעליתם ואני רוצה להודות לכולכם על הרוח הטובה ועל הספונטניות שבהשתתפות. אם הייתי יכולה, הייתי יושבת עם כל אחד ואחת מכם לכוס קפה ועוגיות שוקולד, אבל גם ככה אני מקדישה יותר מידי שעות בשבוע לאפייה במקום לעבודה וללימודים, אז צריך לבחור.
בקטגוריית "שיר הפואנטה" זוכה נופר קריב עם הפזמון:
הו אבוקדו
עגול ירוק ורך הוא
בא לי עוגיות
בקטגוריית הארספואטיקה זוכה יעל בי.סי., חברתי משכבר הימים ואחת הנשים שלימדו אותי להעריץ אבוקדו עם הפזמון:
בשביל מה הייקו
כשיש לי אבוקדו
לא צריכה שירה
ואילו במקום הראשון והמכובד, יחד עם קופסת עוגיות שתגיע לביתו בימים הקרובים (אנא צור קשר במייל) זוכה אלעד שובל:
נזיר סתיו עניו.
קרחת מחוספסת,
לב חלק. אושרי.
תודה רבה לכל מי שלקח חלק, נראה לי שאעשה לי למנהג להוסיף יוזמות מהסוג הנ"ל, היה לי נחמד מאוד לקרוא אתכם.
להתראות מחר, כשיפורסם כאן המתכון השבועי,
עלמה
.
(בתחתית הפוסט: הפתעה)
אחר כך יש ברדיו עטור מצחך זהב שחור. היא אומרת, אולי זה כמעט מובן מאליו להגיד, אבל זה השיר הכי יפה ששמעתי אי פעם בעברית. אני מחייכת אליה ועושה עם הראש, כן, מקווה שנמשיך עוד ועוד לנסוע ככה בלילה, בירושלים, עם יוני רכטר ברקע.
לנסוע עוד ועוד באוטו. מישהו בטח כבר הביע משאלה דומה בעבר (אינני זוכרת אם חרזו כך בשיר). אני יודעת שעוד מעט היא תהיה שוב על טיסה לאמריקה, אל הבית שלה ואל החברים שלה שם, ואל הפסנתר שבו היא תנגן את רכטר, ואת ציפור האש של דביסי.
המשך…
'
יום אחד, כשאהיה טהורה ומוארת, אולי אפגוש ברחוב את אותו האיש שגנב לי השבוע את האופניים. תהיה לי שלוות נפש של קדושים ואני אחייך אליו בחיבה. לא תהיה בליבי כל טינה, האופניים הם רק רכוש, אומר לעצמי ולו.
אמחה את ידי בשולי הגלימה הלבנה (שוודאי תהיה לגופי) ואלחץ את ידו לשלום.
גלימה אחת, קערית אורז אחת, זה יהיה רכושי. לא אשא בליבי משקלים עודפים כמו טינה.
המשך…
/
הדקות הללו באולם קבלת הקהל. בלוני הליום דוחפים את התקרה הענקית מעלה. אני מספיקה לדמיין היטב איך היא תראה כשתצא.
אנשים מתקדמים עם עגלה ומזוודות. אני יודעת שאת התרמיל שלה היא תיקח על הגב. יהיה לה שיער ארוך, משקפיים, היא לא תסתער בחיבוקים או תבכה מהתרגשות, אבל הידיים שלה ירעדו קצת.
כל האנשים חשודים בכך שהיו בטיסה שלה.
אני מנסה לזהות מי נראה לי אמריקאי. מי נראה לי כזה שיורד עם ניחוחות של טיסה מלוס אנג'לס. מתחשק לי לשאול אותם אם ראו מישהי דומה לי שיורדת מהמטוס, נמוכה, עם תרמיל ענק. אני מתאפקת.
המשך…
/
ממש כמו הילד המפורסם ההוא, שהכלב אכל לו את שיעורי הבית, הולכת ומתגבשת בי ההכרה שככל הנראה בימים אלה פטרייה רעילה אוכלת לי את סמינר המחקר. עובש אימתני, מסתורי, שמתקדם בשקט ומכלה את ארכיון העיר תל אביב.
תעודות מלפני מאה שנים, מילים ותמונות. מי תספיק קודם, הפטרייה או אני. היא מזכירה לי עד כמה מגוחך הוא הארכיון, אטום ומקוטלג כשכוחות גדולים ממנו סובבים אותו.
המשך…
.
בהתחלה קיבלתי את המצב בשלווה. היש ישנו והגז איננו, אמרתי לעצמי בפוזה של גיבורת-על, החוכמה היא לשמוח במה שיש. להפוך את הלימונים ללימונדה, או, משהו כזה. הכי חשוב לא לשכוח לנשום.
זו אולי הבעיה הגדולה ביותר עם נאומי מוטיבציה ניו אייג'ית מהסוג הנ"ל. כשמישהי אחרת אומרת אותם, בקול פעמונים ובתנוחת יוגה, זה נשמע לי הגיוני. אבל כשאני מזכירה אותם לעצמי מול המראה כל מה שנותר הוא בליל של קלישאות ואיזושהי עצה לגבי נשימה, כאילו שחמצן זה מה שחסר לקיבתי המקרקרת.
המשך…
.
גבר שאהבת אותו זמן קצר, למשל, ארבעים וחמש דקות נסיעה מתל אביב לירושלים, את יכולה לומר עליו שהוא כזה וכזה. אבל מישהו שאהבת אותו זמן מה, ואפילו זה היה רק מתחילת עונת הגויאבה ועד עונת האפרסמון- אין לך שום דבר לספר עליו.
את יודעת, למשל, שיש לו יותר משם אחד, ויותר מבית אחד, אבל את לא יודעת איזה מהם הוא באמת. ראית אותו אוכל גם אפרסמונים וגם גואיבות. אין לך מושג איפה הלחי שלו נגמרת ואיפה בדיוק מתחיל הסנטר, או לפחות, קשה לך לתאר את זה, במיוחד אם צפית בו, כמה עשרות פעמים, מתגלח.
את קוראת לו בכל מיני שמותיו, בערבוביה, בימים שונים. אין לך מה לספר עליו, לא לעצמך ולא לאחרים, הרי פעם ראית אורחת גמלים שקטה חוצה את גבו בלילה, בין הדיונות הרכות של השכמות.
נגעת בגופו והעור כולו היה חול חם וזהבי, אבל הוא לא זכר בבוקר את צעדי הגמלים, וגם את, למרות שראית אותם בבירור, לא מצאת אותם מאז ואינך יודעת איך לספר לאחרים לחפשם.
המשך…
