אחרי כמעט שנה של לבטים, בחירות חוזרות ונשנות של תמונות, שרטוטים של סקיצות ומחשבות על עיצוב ועל שימוש- האתר הרשמי של הצלם האהוב עליי ביותר בעולם מושק היום לחלל האינטרנט.
*
אה, ותאמינו או לא, זה גם ב-ד-י-ו-ק ארבע שנים אחרי שפורסם בבלוג הזה הפוסט הראשון בתולדותיו (זוכרים את עוגת הגינס מ-2009?!).
,
זו הזדמנות טובה להזמין את מי שמכירים את א׳ מהתמונות שפה לראות עבודות שלו שאינן דווקא צילום אוכל, ולטעום עוד מדרך ההתבוננות שלו על העולם.
–
אני, באופן אובייקטיבי לגמרי כמובן, חושבת שלאיש הזה יש יכולות נדירות של מבט ושל הקשבה, ושהוא יודע, דרך הצילום ובכלל, לחשוף בעדינות מנהרות תת-קרקעיות של יופי.
הבלסמי נספג לתוך התות, ונותן לו ארומה חמצמצה-מתוקה ודי מפתיעה. באופן כללי, אני בעד לשלב בלסמי גם בקינוחים, כי יש הרבה דברים טובים לעשות עם החומץ הנפלא הזה מלבד לשים אותו ברוטב לסלט.
לוקחים תותים יפים, שוטפים אותם היטב, ומטפטפים עליהם בלסמי מצומצם.
אני בעד הרכיבות האלה מאוחר בלילה. אני בעד הכביש הנוצץ מגשם שפסק. אני בעד העיר הרחוצה שתמיד אחרי הגשם נראית כמו אחרי אסון.
אני בעד הכובע הכתום שנתנה לי איילת ואפשר למשוך אותו על האוזניים שיכסה מהקור. אני בעד הרחש של הדוושות. אני מופתעת כל פעם מחדש כמה נעים לי לאהוב את העיר בחורף הסתווי שלה. חורף עם גופיה ועם 27 מעלות.
בחדר הזה יושבות שתי נשים. אישה אחת רואה ואישה אחת עיוורת. האישה העיוורת כמעט קשישה והאישה הרואה צעירה. היא נבוכה בחדר הזה, גם מפאת גילה שעדיין אין בו שלווה וגם מפני שהזרות הצפופה מעוררת בה מבוכה.
האישה הרואה קוראת לאישה העיוורת בקול רם מילים מתוך ספר. קולה נצרד לפעמים, היא מנסה לשחרר אותו, לנתק מהחך ומהפה ומהספר ולהזרים אותו אך ורק מתוך הבטן והחוצה אל העולם. הספר משונה בעיניה ומפליא והיא מנסה לייצב את הקול המקריא כך שיצוף ביציבות על פני העלילה הסוערת והטובענית.
איך זה שכל כך הרבה שנים אני מסתובבת בעולם הזה, ורק השנה למדתי באמת לחבב צנוניות? כנראה שזה קשור בחריפות העזה של הצנונית, בזה שהיא קצת קשה ופריכה, בזה שמדובר בירק לא-פשוט, לא-חנפן, עז טעמים וקצת שונה.
הברכה הכי נחמדה שיצא לי לשמוע בזמן האחרון היא "מועדים לשיגרה".
הנה, הגיע האחרי-החגים.
ולפעמים הבנאדם רוצה שיגרה. לקום בבוקר ליד מישהו מסוים במקום מסוים שכבר קמת בו אתמול, ובין שרעפי הלילה שלך שיתיצב משהו מוכר וקיים ושגור.
ללכת בשעה מסוימת לאיזה מקום שהוא ולהיות בו כך וכך שעות. להיות לא מאוד מאושרת ולא מאוד אומללה ולא מאוד מרוגשת, אלא פשוט להיות קיימת באיזה מקום לכמה זמן רצוף.
בלילה לפני שהיא נרדמת היא צריכה לרתום את כל הסוסים הפנימיים אחד אחד ולבקש מהם קצת שקט. אבל הסוסים נטרפים מרעש הזבובים והזנבות שלהם מצליפים באוויר והיא נשארת ערה.
מפעם לפעם היא מחקה את קצב הנשימות של האיש שישן לידה ומנסה ללמוד ממנו איך משחררים את היום מתוך כפות הידיים הקפוצות ואיך נרדמים בשלווה.
הנה הן מתעופפות ממני והלאה- עדת ציפורים גמלוניות, מקרטעות, מתקשות בתעופה- הנה הן נושאות את בשורת החידלון, והאפשר, והזמן! את בשורת הניקיון, הפרידה, הזרות המבצבצת מכל אוזן חמור מקופלת בספר, את בשורת היותנו עוזבים מקום שבו חיינו.
המון דברים שאני עוד צריכה לכתוב כאן בבלוג. על זה שכל החיים שלי שוב נאספו במזוודה. על זה שאנחנו אוטוטו שוב בארץ. על זה שהתחיל כאן פתאום סתיו השבוע. על טופו מעולה שהכנתי, וכמה מנות ירקות, שעדיין לא הספקתי להעלות לבלוג. וגם, לבקשת הקהל, פוסט שירכז המלצות לטיול בוארשה. אל תחשבו ששכחתי.
אבל לפני שיהיה לי זמן לשבת ולהכין את כל הפוסטים האלה- הבנתי שבעצם עוד רגע ראש השנה, שהוא אחד החגים האהובים עלי ביותר ויהיה נחמד לחגוג אותו אתכם, קוראות וקוראי הבלוג. בשנה שעברה יזמתי פרויקט גלויות ביום כיפור, ויותר משישים אמיצים ואמיצות יצרו יחד איתי טקס די סודי ודי מענג ודי מטהר של החלפה גלויות בדואר עם זרים.
וזהו עושה לי חשק ליזום יחד אתכם פרויקט דומה גם השנה, באותה אוירה יפה של תשרי, כשמתחיל להיות פחות חם וקצת יותר אפשרי לחלום חלומות.
קינוח זריז, אלגנטי ועז טעמים.
הברכה הכי נחמדה שיצא לי לשמוע בזמן האחרון היא "מועדים לשיגרה".
,