יום אחד, אחרי שאעשה את המיליון הראשון שלי, יהיו באמתחתי בוודאי כמה וכמה אפשרויות תחבורה. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את הכיתוב הצבעוני על מטוסי הפרטי (יקראו לו, וזה אך-טבעי, "אל-עלמה"), שבו אצא לסופי שבוע עתירי חופים, קוק וסיאוב באיי-הבאהמה. ככל הנראה, ובהתחשב בעובדה שאני סטודנטית מוצלחת, ועוד למדעי הרוח, היום הזה קרוב במיוחד. […]
יום אחד, כשאגיש סופסוף את אחרונת העבודות שמסרבות לכתוב את עצמן ואזכה לסיים את התואר, עוד אערוך חשבון נפש אמיץ אודות ההרגלים הרעים שפיתחתי באוניברסיטה. הרשומה ההיא, שסביר מאוד להניח שבעקבותיה אשנה את דרכי ואהפוך את עצמי, כמו גם את רבבות קוראיי, לסטודנטית יעילה, חרוצה וחיובית, תמנה אחת לאחת את כל תופעות הדחיינות, הבכיינות, ורגשות […]
אשרי אשת החיל שיש בבעלותה ספר בישול ראוי לשמו. ישנו קסם מיוחד בקריאה בספר-ראוי-לשמו-שכזה, במיוחד כשהוא מונח, בהתרסה, לצד המיטה (מחליף את הרומן האחרון של—). זו אינה קריאה במתכון מסוים, בעמוד המוכתם שנפער על השיש במטבח, מתרגם במהירות למשהו בפועל. הו, זה אינו מסעה של התיירת הנחושה, אצה-רצה להיצטלם היטב ליד מגדל אייפל. זהו מסעה […]
נסיעה לירושלים. עוד לפני שמגיעים לבית העלמין שבמעלה ההר, משהו ממשקלן של אלפי שנות היסטוריה כללית ועשרים שנות היסטוריה אישית שהיו לי כאן רובץ עליי. האוטובוס עוצר ברמזור, מתחת לגשר המכוער שבכניסה. האנשים שיושבים לידי נראים לי קצרים ועצובים (כמו אנשים שנכנסים אל ירושלים מתחת לגשר).
יום אחד, כשאהיה חכמה ומנוסה הרבה יותר, עוד ארקום בלוג שיאגד תחתיו מדריך שלם לסטודנטית הדלפונית, המשתדלת לשרוד ולשלם שכר דירה ולימוד בתל-אביב. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את קצות הקרחון של בלוג כזה, ואת שלל העצות המועילות שניסיוני העגום כבר לימד אותי שחשוב להעביר הלאה. הבלוג ההוא יכיל, מלבד מדריך הישרדות מפורט, גם […]
גשם יורד על פני תל אביב. אם הייתי אלתרמן הייתי אומרת משהו על המיית השדרה המתרחצת. אם הייתי ויזלטיר הייתי אומרת שהעיר מיללת לרחמים. אבל אני לא, ובכל זאת, הגשם בעיר הזאת מעורר גם בי תערובת של פליאה ופלצות.
"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה". "אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי […]
אז לפני שבוע עברתי דירה. החלפתי אותה כמו שנפרדים מנעל ישנה ומשומשת היטב, בעצב. מתוך הבנה עמוקה שגדלתי, שחייבים לזוז הלאה, שצריך משהו יפה יותר. מתוך פנטזיה על כך שהצעדים בנעל אחרת יקחו אותי למסעות חדשים. כמו נעל חדשה. יש לחץ וכאב. הידיעה שהם זמניים
כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר. (הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור). ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.
הגיע הזמן לדבר על זה: אשרי אשת החיל שיש בבעלותה קפה ראוי לשמו. שהרי אשת חיל, אם יש בבעלותה קפה ראוי לשמו, יהיו רעננים בקריה וארוכים לילותיה, ריחניים חדריה ומרוצות חברותיה, מוכתמים ספרייה ומוארות עיניה באור יקרות שחרחר וגרגירי.