. ברלין, אלכסנדרפלאץ. ולא רק בגלל הכותרת של הרומאן שקראתי כאן כשהגעתי (בכל פינה מסתתר מאז איזה ביברקוף). הפלאץ הממשית, הענקית, עם המזרקה. זו שד' טוען שהיא המקום המנוכר ביותר בעולם. זו של מיליוני האנשים העולים ויורדים את תחנת הרכבת. זו שביני לביני, בחוצפה מופלגת, כיניתי לעיתים "אלכס", כפי שעושים המקומיים. ברלין, אלכסנדרפלאץ, מכאן מתחיל […]
/ יום אחד, כשאהיה כנה וחכמה הרבה יותר, עוד אכתוב משהו מלא ומושכל על כל העניין הנשגב, הפרוע, השמרני ומלא הנצנצים הזה, מדונה. בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לדמיין את קצה-קצהו של הפוסט ההוא, שיכה כמובן בעובי הקורה, ויכלול התבוננות מדעית ורצינית בשאלה איך לעזאזל היא תמיד כל כך, כל כך קולית. יהיו בו הסברים […]
"ברלין היא מקום טוב במיוחד למהגרים, כי אתה לא חייב להרגיש כאן בבית. אתה לא צריך להרגיש בבית בברלין בכדי להרגיש כאן בנוח. אתה יכול לחיות כאן, בנחת, מתוך מזוודה. בית, מולדת- "מכורה"- זה יהיה במקום אחר. בברלין עצם הרעיון הזה של מכורה נשמע כמו מילה זרה ושאולה. ההריסות של מלחמת העולם השנייה שהפכו אותה […]
אוכל, כפי שרבות מבין נשות החיל בקרבכם בוודאי יודעות, הוא גם עניין של שילוב. מדובר במערכת יחסים לכל דבר: בזיליקום אוהב עגבניות, שמן זית אוהב חומוס חם, גבינה בולגרית אוהבת אבטיח. ערן ועידית כתבו לא מזמן על פרויקט מגניב של כימיכאי חובב מזון שמפיק בכל פעם רשימה של שילובים מוזרים (שלפי מפתח כימי כלשהו אמורים […]
רוח בלהות מהלכת על פני תל אביב: רוח הבלהות של החמסינים. החל מאוטובוסים של דן, דרך אולם הקולנוע וכלה בחדר ההרצאות באוניברסיטה, כל המעצמות הממוזגות חברו יחד כדי ללחום עד חורמה ברוח הבלהות הזו. זו אולי הסיבה לכך שביום ממוצע בתל אביב אשת חיל שרוצה להיכנס לחלל סגור כלשהו צריכה להצטייד בסוודר וכפפות, כשהפער בין […]
יום אחד, כשאגיש סופסוף את אחרונת העבודות שמסרבות לכתוב את עצמן ואזכה לסיים את התואר, עוד אערוך חשבון נפש אמיץ אודות ההרגלים הרעים שפיתחתי באוניברסיטה. הרשומה ההיא, שסביר מאוד להניח שבעקבותיה אשנה את דרכי ואהפוך את עצמי, כמו גם את רבבות קוראיי, לסטודנטית יעילה, חרוצה וחיובית, תמנה אחת לאחת את כל תופעות הדחיינות, הבכיינות, ורגשות […]
אשרי אשת החיל שיש בבעלותה ספר בישול ראוי לשמו. ישנו קסם מיוחד בקריאה בספר-ראוי-לשמו-שכזה, במיוחד כשהוא מונח, בהתרסה, לצד המיטה (מחליף את הרומן האחרון של—). זו אינה קריאה במתכון מסוים, בעמוד המוכתם שנפער על השיש במטבח, מתרגם במהירות למשהו בפועל. הו, זה אינו מסעה של התיירת הנחושה, אצה-רצה להיצטלם היטב ליד מגדל אייפל. זהו מסעה […]
נסיעה לירושלים. עוד לפני שמגיעים לבית העלמין שבמעלה ההר, משהו ממשקלן של אלפי שנות היסטוריה כללית ועשרים שנות היסטוריה אישית שהיו לי כאן רובץ עליי. האוטובוס עוצר ברמזור, מתחת לגשר המכוער שבכניסה. האנשים שיושבים לידי נראים לי קצרים ועצובים (כמו אנשים שנכנסים אל ירושלים מתחת לגשר).
גשם יורד על פני תל אביב. אם הייתי אלתרמן הייתי אומרת משהו על המיית השדרה המתרחצת. אם הייתי ויזלטיר הייתי אומרת שהעיר מיללת לרחמים. אבל אני לא, ובכל זאת, הגשם בעיר הזאת מעורר גם בי תערובת של פליאה ופלצות.
"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה". "אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי […]