נזכרתי היום בשורה משיר אהוב מפעם: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אני עכשיו בדיוק להפך: מספרת לעצמי בערגה שהיד הפתוחה והחבושה הייתה פעם אגרוף, ופעולות, ובישולים, ועצמאות. ושכל זה עוד יקרה בקרוב. אני מתאמנת על קיפול היד ועל גמישות, לוקחת כל יום את הכדורים שאני צריכה, ובכל זאת משתדלת, לפחות פעם בשעה, לדחוק […]

(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים) זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן. זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, […]

. אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש. את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.

אם מישהי מכן, נשות חיל יקרות שלי, לומדת או למדה פעם באוניברסיטה, הסיפור הבא בוודאי יצלצל לכן מוכר: ובכן, בשבוע שעבר הייתי צריכה לכתוב עבודה לקורס על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. מאחר והיקף העבודה היה צריך להיות כשישה עמודים, בחרתי בנושא "הזרם האקסיסטנציאליסטי וההקשר ההיסטורי שלו במאה העשרים", מפני שהגעתי ביני לביני למסקנה המתבקשת ש"אקסיסטנציאליזם" […]

"אם וכאשר אתחיל ללכת לאנליטיקאי, אני מקווה מאוד שיראה את הנולד ויצרף רופא עור להתייעצות. מומחה לידיים. יש לי צלקות על הידיים מנגיעה באנשים מסוימים. פעם, בפארק, כשפראני הייתה עדיין בעגלה, הנחתי את ידי על כיפת הראש הפלומתית שלה, והשארתי אותה שם זמן רב מידי. פעם אחרת, ב"לואס" ברחוב 72, עם זואי בסרט מפחיד. הוא […]