שוב פעם מתכון שוקולד? אבל רק לא מזמן פורסמה פה עוגת שוקולד (מושלמת, מושלמת). אז מה הקטע? נכון, בתור מי שמשתדלת לאכול בריא כמה שיותר, לא באמת הייתי אמורה לפרסם עכשיו עוד מתכון שוקולדי. בטח שלא ברצף. אבל בלו"ז הפנימי שלי זה בדיוק הזמן לטראפלס שוקולד-שקדים. א'- בגלל שהפוסט הזה צולם כבר לפני כמעט שנה […]
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם איתמר על ספרים. ישבנו על הדשא ושתינו קפה שחור והיה חם והורדתי את הסנדלים.
אחד הדברים המפתיעים שהולכים ומתבררים לי לגבי העניין הזה של לגור בניו יורק, הוא כמה הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, למרות שאני כבר כאן, במצב שלא ברור לי בו עד הסוף עד כמה אני בניו יורק ועד כמה אני בעצם בישראל. תחושה של משהו מקפץ בפנים, אולי ג'טלג ריגשי כזה, להיות בכמה מקומות בו […]
על כל פעם שאני הולכת אליו יש עשרים פעמים שאני לא הולכת. שאני חושבת ללכת, שאני מפחדת ללכת, שאני מתחילה אבל עסוקה או שאני מתחילה אבל מאבדת את הכוח או שאני עצובה מידי או שאני שמחה ולא רוצה להכתים את השמחה. או שאני מתביישת. בעיקר בזה שהחיים שלי המשיכו. והם קורים. והחיים שלו לא. […]
/ הבמאית י' סיפרה לי לא מזמן שלפי ביוגרפיות שפורסמו בעשור האחרון, מסתבר שברכט היה גנב ערמומי. כל הרעיונות הגדולים שלו, המחזאי החשוב והמשפיע ביותר של המאה העשרים, נהגו בכלל על ידי הנשים והמאהבות שלו, שנותרו, כמעט תמיד, בצילו הענק. זה פנטסטי בעיניי. אני חושבת על ברכט, שודד הדרכים האהוב עליי, פיראט קומוניסטי שכמותו, חזיר […]
' בגיל 14 הוא התחיל להבין שמשהו כנראה קורה. בגיל 16 הייתה הנשיקה הראשונה שלו. באותה שנה הוא סיפר לאמא שלו שהוא אוהב בנים. היא שלחה אותו לפסיכיאטרית, שהסבירה לו שיפסיק עם זה, ואולי הוא חושב שזה מגניב או מיוחד אבל זה כבר שנים לא באופנה, ההומואויות. באותה שנה הוא ניסה בפעם הראשונה להתאבד. אנחנו […]
. האינטרנט בעברית מלא בסתיו ודיבור על חורף, בלוגי האוכל מציעים מרקים, ואני עדיין לא ממש מבינה. לפני שבועיים רכבתי על האופניים בברלין בכפפות (הטמפרטורה בחוץ: סביב המעלה האחת) ועכשיו בתל אביב, בצהריים, כל דבר שהוא מעבר לגופייה פירושו להזיע. אלו ימים חמים-קרירים, מבולבלים, ימים שלא החליטו מה יהיו כשיהיו גדולים. מחפשת עבודה, סוגרת כמה […]
/ ברגעים הללו, שבהם העולם נופל כלפי מעלה כמו במחילת הארנב הלבן, ברור לי שאגיע לירושלים. גדולים ממני ונואשים ממני עשו זאת לפני, עלו אל ההר לחפש נחמה. עכשיו אני. יודעת בדיוק לאן פני מועדות, ומה היא תגיד כאשר היא תפתח את הדלת (כמה את יפה, כמה טוב לפגוש אותך), זה הזמן לדפוק על דלתה […]
אנחנו מחפשים את הדרך לספרייה של המחלקה להיסטוריה, ובסוף המדרגות מגלים חדר בשיפוצים ושלטים שמכוונים אותנו למקום אחר. ריחות של צבע, כיסאות אקראיים, עובד ניקיון. כ' מתרגז. שנה אחת שלא היה פה, וכבר ככה. ועכשיו הוא צריך למצוא דירה, ולטפל ברישום של האוניברסיטה, ולגלות איפה הספריות החדשות. "זה בוודאי באסה," אומר לי כ' בעברית מצוחצחת […]
נסיעה לירושלים. עוד לפני שמגיעים לבית העלמין שבמעלה ההר, משהו ממשקלן של אלפי שנות היסטוריה כללית ועשרים שנות היסטוריה אישית שהיו לי כאן רובץ עליי. האוטובוס עוצר ברמזור, מתחת לגשר המכוער שבכניסה. האנשים שיושבים לידי נראים לי קצרים ועצובים (כמו אנשים שנכנסים אל ירושלים מתחת לגשר).