תשמעו, האמת היא שלא האמנתי שאי פעם תצא לי עוגת שמרים באמת טעימה שהיא גם טבעונית. ניסיתי המון מתכונים, וכולם יצאו בטעם סביר מינוס ובטעם מטריד של קוקוס (נכון שאחרי בערך יומיים של טבעונות נמאס לכם שהכל מלא שמן קוקוס שהוא גם לא בריא וגם יש לו טעם אגרסיבי שנמאס די מהר?).

שוב פעם מתכון שוקולד? אבל רק לא מזמן פורסמה פה עוגת שוקולד (מושלמת, מושלמת). אז מה הקטע? נכון, בתור מי שמשתדלת לאכול בריא כמה שיותר, לא באמת הייתי אמורה לפרסם עכשיו עוד מתכון שוקולדי. בטח שלא ברצף. אבל בלו"ז הפנימי שלי זה בדיוק הזמן לטראפלס שוקולד-שקדים. א'- בגלל שהפוסט הזה צולם כבר לפני כמעט שנה […]

***(שימו לב: בסוף הפוסט הפתעה! תבנית במתנה לאחת או אחד מכם)*** יש לי יום הולדת וזה אומר שסתיו, וזה אומר שיש שלכת, שנעשה קריר. זה אומר שהמון חגי תשרי מגיעים, והתאריך שבו נפטרה סבתא מרים. זה אומר תחילת שנת לימודים (השנה אני גם מלמדת), וחשבונות נפש שונים, ועוגות תפוחים, ותפילות.

אני בעד הרכיבות האלה מאוחר בלילה. אני בעד הכביש הנוצץ מגשם שפסק. אני בעד העיר הרחוצה שתמיד אחרי הגשם נראית כמו אחרי אסון. אני בעד הכובע הכתום שנתנה לי איילת ואפשר למשוך אותו על האוזניים שיכסה מהקור. אני בעד הרחש של הדוושות. אני מופתעת כל פעם מחדש כמה נעים לי לאהוב את העיר בחורף הסתווי […]

/ הדקות הללו באולם קבלת הקהל. בלוני הליום דוחפים את התקרה הענקית מעלה. אני מספיקה לדמיין היטב איך היא תראה כשתצא. אנשים מתקדמים עם עגלה ומזוודות. אני יודעת שאת התרמיל שלה היא תיקח על הגב. יהיה לה שיער ארוך, משקפיים, היא לא תסתער בחיבוקים או תבכה מהתרגשות, אבל הידיים שלה ירעדו קצת. כל האנשים חשודים […]

. מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם עוגיות. לרצות שהאושר יבוא במנות קטנות, לא מדויקות, בלי קרם וקישוטים. לרצות לתפוס אותו בין שתי אצבעות ולטבול בקפה. מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם הלילה. חיות ליליות, קדמוניות, שמגיחות מתחת למיטה בחושך. חוסר נחת, דאגה, פחד. תנין שפוקחת צהובות, עין אחר עין.

' בגיל 14 הוא התחיל להבין שמשהו כנראה קורה. בגיל 16 הייתה הנשיקה הראשונה שלו. באותה שנה הוא סיפר לאמא שלו שהוא אוהב בנים. היא שלחה אותו לפסיכיאטרית, שהסבירה לו שיפסיק עם זה, ואולי הוא חושב שזה מגניב או מיוחד אבל זה כבר שנים לא  באופנה, ההומואויות. באותה שנה הוא ניסה בפעם הראשונה להתאבד. אנחנו […]

. ברלין, אלכסנדרפלאץ. ולא רק בגלל הכותרת של הרומאן שקראתי כאן כשהגעתי (בכל פינה מסתתר מאז איזה ביברקוף). הפלאץ הממשית, הענקית, עם המזרקה. זו שד' טוען שהיא המקום המנוכר ביותר בעולם. זו של מיליוני האנשים העולים ויורדים את תחנת הרכבת. זו שביני לביני, בחוצפה מופלגת, כיניתי לעיתים "אלכס", כפי שעושים המקומיים. ברלין, אלכסנדרפלאץ, מכאן מתחיל […]

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר." "אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז […]

כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר. (הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור). ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.