"קשה להיות סטודנט בברלין" מפטירים לעברי בציניות ד' ור', שניים מהסטודנטים הישראלים שלומדים איתי את הסמינר. "צריך להתמודד כל יום עם תחבורה ציבורית זולה ויעילה, או עם שכר דירה נמוך ודירה ענקית, ואז עוד עם שלוש קפיטריות שמציעות ארוחת צהריים מלאה, כולל קינוח ובירה, בפחות מחמישה עשר שקלים. קשה מאוד."
"אולי תפסיקו כבר לשחק אותה מושב-בגליל-תחתון?" סנטה מ' לעברינו, חבורת נשות חיל שהתארחו בדירתה, אכלו פשטידה, ולמדו יחד למבחן. השיחה נסבה, כדרכן של שיחות בעת למידה משותפת למבחנים, סביב שפע של נושאים אקראיים לחלוטין שאין כל קשר בינן לבין נושא הבחינה. בשלב מסוים, וכטוב ליבנו בפשטידה ובדיונים הפוליטיים, התחלנו להחליף טיפים על גידול צמחי תבלין […]
יום אחד, אחרי שאעשה את המיליון הראשון שלי, יהיו באמתחתי בוודאי כמה וכמה אפשרויות תחבורה. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את הכיתוב הצבעוני על מטוסי הפרטי (יקראו לו, וזה אך-טבעי, "אל-עלמה"), שבו אצא לסופי שבוע עתירי חופים, קוק וסיאוב באיי-הבאהמה. ככל הנראה, ובהתחשב בעובדה שאני סטודנטית מוצלחת, ועוד למדעי הרוח, היום הזה קרוב במיוחד. […]
– אשרי אשת החיל שעיתותיה בידיה. אשת חיל שכזו, שהזמן אינו דוחק לה, יהיו רכים בקריה ועמוקים חלומותיה, מסודר שולחנה ונקיים חדריה (והציפורים שבחלונה, הו הציפורים הללו, ישוררו לה נעימת בוקר טרייה שתתיר את קורי חלומותיה בעדינות). אשרי אשת החיל הזו, אשריה ואשרי ביתה. תברך היושבת במרומים את שנת הצהריים שלה, את הספסל המזדמן שהיא […]
יום אחד, כשאהיה כנה והגונה הרבה יותר, עוד אעשה חשבון נפש מלא שיתן דין וחשבון על האופן שבו המגורים מעל שוק הכרמל בשנה האחרונה השפיעו על תפיסת המציאות שלי.
(והשבוע: הפתעה מיוחדת בסוף הפוסט!) אשרי אשת החיל שיש בבעלותה יום חג ומועד ראוי לשמו להתהולל בו. שהרי אשת חיל שיש בבעלותה ראוי-לשמו שכזה יהיו משעשעים בקריה ומרנינות מסיבותיה, טובות ארוחותיה ונעימות מתנותיה, ויזהרו עיניה בבוהק עז וחגיגי. רוב החגים, אפעס, נוטים להיות סוג של עונש בעל גוון רגשי כבד ותחושת צרבת מעיקה של יותר-מידי-ארוחות-חג. […]
יום אחד, אם אכנס גם אני לטרנד הסוחף רבות מהקולגות שלי (בלוגריות-תלאביביות-בנות-עשרים-ומשהו) יהיה גם לי בלוג שנון וחלקלק על סצינת הדייטים והזיונים של העיר הזו. בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לראות את הבלוג הזה (יקראו לו בוודאי "גברים בעלמה") ואת האופן בו גם אני, כחלק ממגמת הקארי-בראדשו-בשנקל השוטפת את הרשת, אחלוק איתכם בתקתוקי מקלדת מעושנים […]
הזקן היפה (אף על פי שיהיה זה מרחיק לכת לשער שהכיר את השיר ההוא של זלדה) נפרד בשבוע שעבר מעולם המעשים. יש משהו מביך במוות. על יופיו, חגיגיותו והבנאליות שבו. יש בו מילים שחייבות להאמר, טקסי אבלות וטהרה, כוסות נס קפה שחייבות להימזג במיחמים ובכוסות קרטון. המוות מביך אותנו, בני תמותה שכמונו. המוות מביא אותנו […]
אם בכל זאת הייתי צריכה לתמצת, במילה אחת, את הסיבה לכך שהמין האנושי לעולם לא יגיע למיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי והיצירתי שלו, המילה הזו הייתה "יוטויוב". אני אומרת את זה מתוך ניסיון כאוב ומחקר אמפירי מעמיק. באמת. למעשה, נראה לי שיש מספר לא מבוטל של שאלות כאובות שהתשובה אליהן היא "יוטיוב" (רשימה חלקית, נכון לכתיבת שורות […]
יום אחד, כשאהיה כנה ונכונה הרבה יותר, עוד אשב ואערוך חשבון נפש מקיף אודות התמכרויותיי הסמויות והמביכות. חשבון נפש אמיץ שכזה, לכשיערך, יאלץ אותי ככל הנראה להודות בכך שמלבד העובדה שאני שותה כמות בלתי-הגיונית בעליל של קפה שחור, אני מכורה במובהק לבדיקת תא הג'ימייל שלי, לשירי היפהופ מטופשים משנות ה-90, ולמספר נבחר של קטעי יו-טיוב […]