תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

לעיתים יש שם יותר מאחד. לעיתים אפילו שלושה, על אותן שלוש מדרגות אפורות בהירות, אי יבש ומשותף של זרים גמורים שגופם כמעט נוגע עכשיו (ואילו נגע?).

האישה שלידי הותירה, כמוני, את האופניים מחוץ למקלט הרגעי הזה, וכעת היא מותחת את שערה באצבעותיה, מנסה אולי לתקן את התסרוקת שהתעוותה מהרטיבות וממהירות הרכיבה. היא נראית לי בערך בגילי, למרות שקשה לקבוע בדיוק. יכול להיות שבנסיבות  אחרות היינו חברות. הנעליים שלה מוצאות חן בעיניי, במיוחד עם הכתמים הכהים של הגשם.

בכלל, היא מוצאת חן בעיניי, עם הכתמים. אם היא הייתה שואלת אותי, הייתי מספרת לה שהסמינר הראשון שלי עומד להסתיים תוך כמה ימים. שכל הסטודנטים שלומדים איתי עומדים לעזוב את ברלין, ואני נשארת, עוברת לדירה בנויקולן, מתחילה קורס אחר. הייתי מספרת לה שיש רחש של רכיסת מזוודות במעונות הסטודנטים, ובעיקר במבטי האנשים (למרות הקרבה הזמנית נוסעים בחזרה למקומות שונים ורחוקים ברחבי העולם).

.

הייתי מספרת לה: תנועת האנשים ברגעים שלפני פרידה ידועה מראש.

אלו שמגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע. אלו שמכחישים, מחליפים כתובת של מייל ומתחברים בפייסבוק, משרטטים קווים דמיוניים בין תל אביב ומסצ'וסס, מתי תבואי לבקר. אלו שמאיצים. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, הולכים לפתע לאט יותר, חולקים איתך עוד רגע של ידידות קרובה ורחוקה.

הייתי מספרת לה, מפני שהגשם עודנו זולג ומפני ששתינו כאן מתחת לסף, ומפני שהיא כבר סיימה את הסיגריה, את הכאב שבזה, ואת החדווה. את ההפתעה מהמהירות שבה זמן עובר. כמה מוזר לי לחשוב שבזמן שהייתי כאן השיער שלי כבר צמח והתארך.

הייתי מספרת, מתחת לסף, על ההתרגשות לקראת הקורס הבא והמעבר לדירה עם מטבח נורמאלי בנויקולן.

אולי נצלם גם שם את הפוסטים על המרפסת, אם לא יהיה גשם, כמו שצילמנו בערב שלפני שנסעתי, בחמסין תל אביבי, כשהחברים באו אליי לאכול והכנתי עגבניות ממולאות.

כמה טיפים חשובים:

עגבניות. יש סיפור כזה ענקי, בצבע ורדרד חיוור, שמוכרים בסופרים וקורא לעצמו "עגבניה". זה קורה בישראל וזה קורה בעוד מקומות. אל תלכו שולל! לדבר הזה אין שום קשר לעגבניה עגבנייתית, ולא קשה לראות את זה גם לפני שטועמים. בשביל שמאכל מבוסס עגבניות יצא טעים, צריך עגבניות קטנות ואדומות. במקרה הזה עגבניות תמר הן בדרך כלל מושלמות, אבל גם עגבניות שנמכרות תחת השם "עגבניות טעם" עושות את העבודה, וזה מה שהשתמשתי בו בצילומים כאן.

ריקונים. לרוקן עגבניה ראויה לשמה זה סיפור לא מסובך. אם היא קשה במידה ויפה, אפשר לחפור בה את האמצע החוצה עם כף (כמו שרואים בתמונה). אם היא עגבניות לא ראויה לשמה, עדיף לוותר עליה בכל מקרה, כמו שלימדה אותנו מורתנו ורבתנו רו פול, על איכות לא מתפשרים.

עלים. אפשר לשחק עם קומבינציות שונות של ירוקים למילוי העגבניה. אני השתמשתי בעירית, בזיליקום ופטרוזיליה- ואפשר להוסיף כל סוג אחר של ירוק שמתחשק לכם. (בגבולות הטעם הטוב, כן?)

יאללה למטבח!

(יוצאים 16 חצאים, אבל אם זו עגבניה קטנה ומלאת טעם יש לחשב את זה כמספיק מקסימום לארבעה אנשים)

• 8 עגבניות טעם קטנות, בשלות ויפות
• 20 זיתים שחורים ללא גרעינים
• 2 כוסות דחוסות של עלים ירוקים קצוצים (עירית, פטרוזיליה, בזיליקום)
• שמן זית, בנדיבות רבה

• מחממים תנור לחום גבוה.
• חוצים את העגבניות, ומרוקנים כל חצי עגבניה בעזרת כף. משתדלים לגרוף את כל הבשר של העגבניה, יחד עם המיצים, לתוך קערה.
• קוצצים את הזיתים דק-דק-דק, ומוסיפים לקערה עם מיץ העגבניות.
• קוצצים את העלים הירוקים, ומוסיפים לקערה. מערבבים הכל באצבעות עד שיש עיסה.
• לוקחים חופנים קטנים של מילוי באצבעות וסוחטים מנוזלים מיותרים. ממלאים את העגבניה המרוקנת. מעל כל עגבניה לשפוך שמן זית בנדיבות רבה.
• אופים בתבנית התנור השטוחה, על גבי נייר אפייה, עד שהעגבניה נראית קצת שחומה. זה לוקח בערך 40 דקות בחום גבוה.

שיהיה לכולכם שבוע יפה ומלא שמש בארץ, או מלא גשם בברלין.

אחלו לי בהצלחה עם (לא) לכתוב את העבודה המסכמת של הסמינר שעליי להציג בעוד יומיים. הו, הדחיינות האקדמית. יש דברים שכנראה תקפים בכל מקום.

אם אתם עוברים בסביבה יש מצב שאבקש מכם לגזור לי את הפוני, כי הוא כבר נכנס לי לעיניים,

עלמה

עוד תמונות באלבום הפליקר החגיגי- ווהו!