"אולי תפסיקו כבר לשחק אותה מושב-בגליל-תחתון?" סנטה מ' לעברינו, חבורת נשות חיל שהתארחו בדירתה, אכלו פשטידה, ולמדו יחד למבחן. השיחה נסבה, כדרכן של שיחות בעת למידה משותפת למבחנים, סביב שפע של נושאים אקראיים לחלוטין שאין כל קשר בינן לבין נושא הבחינה.

בשלב מסוים, וכטוב ליבנו בפשטידה ובדיונים הפוליטיים, התחלנו להחליף טיפים על גידול צמחי תבלין במרפסות בתל אביב.

אשרי אשת החיל שמגדלת צמחי תבלין במרפסתה, ויכולה להגג על כך עם נשות חיל אחרות שעושות זאת. השיחה, שמזכירה באופן חשוד ביותר שיחות בין אימהות שמדווחות על התפתחות ילדיהן המוצלחים, מכילה גוון סמוי-ולא-סמוי של תחרות, משל היינו כולנו חקלאיות מקצועיות בהרי הגליל שמנסות למכור את מרכולתינו לקו-אופ אורגני זה או אחר.

"הבזיליקום שלי צומח לתפארת" סיפרתי אני בגאווה כבושה "הוא כבר הגיע לגבהים מדהימים".

"איזה יופי," אמרה י', "אולי גם אנחנו נתחיל לגדל בזיליקום, נראה לי שהנענע והלואיזה מרגישות בודדות. הן ממש מילאו את המרפסת לאחרונה, יכול להיות שמתחשקת להן חברה".

"נענע ולואיזה זה נהדר", אמרה ת' ושאפה שאיפה עמוקה, מתכוננת להנחתה, "זה עובד יופי עם טפטפות. ככה אני מגדלת כוסברה, פטרוזיליה, בזיליקום, נענע, וגם, כי זה ממש העונה, עגבניות שרי".

דממה ירדה על המרפסת, כשת' ליקטה בהנאה את מבטינו המשתאים. "אוקיי" הפרה מ' את אווירת הניצחון, "יאללה, ללמוד למבחן, ועזבו אותי מכל החקלאות הזאת, מרפסת של מטר וחצי בתל אביב היא לא חלקה בגליל".

מ' אולי צודקת, אבל אם יצא לכם לעבור לאחרונה ליד מרפסת דירתנו הקטנה בפלורנטין, שמתם לב בוודאי לכך שיש ברשותנו עציץ שופע של בזיליקום.

האדנית הארוכה, התלויה ממעקה המרפסת ומטפטפת מים על עוברי האורח שנקלעים לאיזור בזמן שאני משקה אותה, הפכה לנווה המדבר הירוק והפרטי שלי בלב המאפליה של הפיח בפלורנטין.

פיתחתי קשר די הדוק עם העציץ הזה, מאז שקיבלנו אותו במתנה מגברת ב'. שלושה מינים שונים של בזיליקום יש בו (בזיליקום רגיל, בזיליקום עם עלים קטנים וחריפים שנקרא "בזיליקום יווני", ובזיליקום מעט אניסי שנקרא "בזיליקום קינמוני"), ואנחנו משקים אותו באדיקות.

לאחרונה, ומאז שת' סיפרה על האימפריה הסמויה שמתארגנת במרפסתה, התחלתי להשמיע לו גם מוזיקה קלאסית, כדי שיוכל להתפתח יפה.

הפרויקט הזה דורש ממני היערכות מיוחדת, מפני שאני מסוגלת לנהל אותו רק כשא' לא בסביבה ועלול ללעוג לאמביציית הבזיליקום שלי.

המריבות ביני ובין א' לא אחרו לבוא. לא משנה כמה התחננתי, כמה איימתי, כמה שידלתי אותו במתק לשון- הוא ממשיך להתעקש לאכול את הבזיל החמוד שלנו.

ניסיתי להסביר לו שזה לא הגיוני, שאפשר לקנות בארבעה שקלים בשוק צרור עצום של בזיליקום, ולא כדאי להשחית את עציצינו האהוב, אבל כלום לא עזר.

"אל תדאגו" אני לוחשת לשתילים הרכים וטובי הלב שלי כשא' מתרחק מהם, באגרוף מלא עלים ומבט מרוצה, "בקרוב אציל אתכם מידיו של הזללן הפוחז הזה. לא סתם לימדתי אתכם לזהות ויואלדי בעיניים עצמות. עולם שלם מחכה לכם שם בחוץ."

"עלמה!" קורא לי אז שאהבה-נפשי מנבכי המטבח "את שוב מדברת עם הבזיליקום?! עזבי אותך שטויות, בואי נאכל פסטה, קטפתי מלא עלים ויש פסטה בצורת פפיון".

כמה טיפים חשובים:

זכויות יוצרים. הרוטב הגאוני הזה הוא פיתוח של דרור בורשטיין למתכון מרק סמיך של אלי לנדאו. מדובר ברוטב קליל וירקותי מאוד שנראה בדיוק כמו פסטו אבל יש לו טעם אחר לגמרי. דרור מכין את זה עם פסטה קצרה, בעיקר עם קונכיות קטנות שיכולות להתמלא ברוטב, אבל אני חסידה של פסטה בצורת פפיון, פשוט כי זה כל כך מצחיק וחמוד. חוצמזה, ולמרות שזה לא נוכח במתכון המקורי, לא יכולתי שלא להוסיף לחגיגה הזו גם צנוברים וקצת פרמזן. ניתן גם להשמיט אותם (כי חבילה של צנוברים עולה כמעט כמו שעת עבודה של סטונדטית ממוצעת) אבל בכל אופן זה רעיון לא רע להוסיף.

גריסה. את הרוטב טחנתי במעבד המזון החדש שקיבלתי, אבל אפשר לעשות זאת גם בבלנדר או בבלנדר יד, זה ממש לא משנה.

שמן זית. חשוב מאוד לא להזניח את התוספת של כמה טיפות שמן זית בצלחת עצמה. זה מחדד את הטעמים.

פסטה. כל סוג של פסטה קצרה יעבוד כאן טוב. אני השתמשתי בפרפרלה, שזה הסוג שמזכיר לי פפיון. כאן יש הסבר שלם של סוגי הפסטות, לידע כללי.

זוקיני. זו בדיוק העונה לקישואים ומשפחתם המורחבת, ויש כמה זנים נחמדים שאפשר למצוא עכשיו בשוק. הקישוא שמכונה בפי מרבית הירקנים שפגשתי (מדגם מיצג של שוק הכרמל, תל אביב, 2010) "זוקיני" הוא המין הירוק-כהה ועשיר הטעם ביותר. הסיפור שנקרא בפשטות "קישוא" הוא בזמן האחרון בחור די חסר שמחת חיים בצבע ירוק חיוור וטעם של כלום. אז תשתמשו בזוקיני.

יאללה למטבח! (חומרים ל-4 מנות)

• 1 בצל גדול
• 3 שיני שום
• שמן זית
• 4 זוקיני
• כפית מלח
• חצי כפית פלפל שחור גרוס
• שליש כפית פפריקה אדומה חריפה מאוד
• חצי כוס מים
• 10 עלי בזיליקום (מעציץ של מישהו אחר)
• 8 גבעולי פטרוזילה
• 500 גרם פסטה פרפרלה
• קצת צנוברים ופרמזן בהגשה

• חותכים את הבצל לקוביות, את השום קולפים וחותכים לפרוסות עגולות. מטגנים אותם בסיר עם 3 כפות שמן זית. העניין הוא לאדות בשמן ולא ממש לטגן, כלומר, להוסיף את הבצלשום אל השמן כשהוא עדיין לא ממש רותח. זה מאפשר אידוי רגוע שבו הם הופכים לשקופים אבל לא נחרכים ומשחימים.
• חותכים את הזוקיני לקוביות ומוסיפים.
• מתבלים בכפית מלח, חצי כפית פלפל שחור גרוס, ושליש כפית פפריקה אדומה.
• מוסיפים חצי כוס מים, מכסים את הסיר במכסה, ומבשלים 30 דקות.
• מעבירים לבלנדר או למעבד המזון או שגורסים עם בלנדר-מוט ומצרפים את העלים של הבזיליקום והפטרוזיליה טריים. טוחנים עד שיש עיסה אחידה שנראית כמו פסטו.
• מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן.
• מגישים לצלחת הרבה רוטב עם הפסטה, ומפזרים גם פרמזן וצנוברים.

ושניים קטנים לסיום:

• האיש המרקד שעשה לי את השבוע. החלילן הזה עושה ביטבוקס די מרהיב תוך כדי נגינה. נסו ותהנו.
• כל מה שלמדתי בגילמן ב-140 תווים (או פחות). אז זה התחיל מזה שינון, שהחום והלימודים למבחן ב"מבוא לתיאוריה פמיניסטית" הביאו אותו ליאוש קיומי כתב בטוויטר השבוע: "תאלס: הכל מים. הפמיניסטיות: הכל זין". באותה רוח, עניתי לו מיד "פרמנידס: היש ישנו והאין איננו. מארקס: האין איננו והיש נגזל. פרויד: היש איננו והאין הוא סובלימציה של זין". משם הדרך הייתה קצרה לייסוד של המשחק החדש שעליו הכרזתי לכבוד סיום הב"א שלי במדעי הרוח "כל מה שלמדתי ב140 תווים או פחות". אני מזמינה בזאת את נשות החיל שקוראות את הבלוג לעקוב אחריי בטוויטר ולספר לי בריפליי מה אתן למדתן, וכמובן שאם מדובר בפקולטות אחרות זה יהיה אפילו עוד יותר מגווון ומעניין. אם יצטברו דברים נחמדים אפתח עמוד נפרד בבלוג שישמור את הציוצים שלכם בנושא. (הטוויטר שלי כאן)

שיהיה לכולכם שבוע נחמד וטוב,

הרבה רוגע והרבה בזיליקומים פורחים,

עלמה