כשהתחילו לסגור את ניו יורק בגלל הקורונה היו לי המון רעיונות מקסימים לגבי מה שאספיק לעשות בתקופת הסגר. חשבתי שיש לי ציפיות ריאליות מעצמי ולכן תכננתי רק לכתוב כמה פרויקטים חדשים, ללמוד שפה חדשה, לסיים פרויקט שהתחלתי מזמן וקשור בשיפור איכות ההוראה באוניברסיטה, ללמוד לתכנת בפיית'ון, להשתמש בקודים שאכתוב בפייתון כדי לנתח מגמות ברגולציות מזון במאה העשרים (קשור לתחום המחקר שלי בדוקטורט), להפוך להיות האמא הכי סבלנית ומשקעינית בעולם, להיגמל מסושיאל מדיה, לצפות בסרטי קולנוע איכותיים, לאכול בריא כל יום, לקרוא חמישים-שישים ספרים. כל מיני דברים קטנים, בקיצר.

מן הסתם, מכל התוכניות הצנועות האלה נותר רק עפר ואבק. מה שאני יכולה לספר עכשיו, אחרי שהיו לי חמישה חודשים בעיר סגורה בלי מסגרות לילדים ובלי היכולת לעבוד לא-מהבית, ורגע לפני שאני מתחילה עוד סגר בישראל, הוא שהקדשתי את רוב זמני ומרצי לארבע משימות עיקריות:

1. לא לחלות בקורונה

2. לא להפיץ קורונה לאחרים

3. לגלגל עלי גפן

4. לצפות שוב בכל העונות של סקס והעיר הגדולה

ההישגים שלי בתחום הקורונה הם הישגים שלא כדאי לזלזל בהם, בעיקר בהתחשב במצב שבו ניו יורק הייתה במרץ-אפריל. אבל על שני הסעיפים האחרונים ברשימה רציתי לספר לכם יותר בפירוט.

אז הנה הם לפניכם, כל המסקנות שלי מצפייה בסקס והעיר הגדולה עשרים ומשהו שנה אחרי שהסידרה עלתה לראשונה + כל המסקנות שלי מגלגול מתמשך של כמה אלפי עליי גפן במשך חודשים רבים.

דברים שלמדתי מצפייה מחודשת בסקס והעיר הגדולה

ארבעה דברים שהתבגרו בחן:

1. איידן. לא שזו חוכמה גדולה כי איידן מושלם בכל הקשר, אבל הדמות שלו התבגרה ממש טוב. הוא חמוד, הוא חרוץ, הוא חתיך, יש לו שיער, יש לו עבודה, הוא מתקן לקארי דברים בבית. בניגוד לכל שאר הגברים שקארי יצאה איתם שהיו בלתי תפקודיים, מתעללים, מוזנחים או סתם מגעילים – איידן היה מושלם והמסר הזה רק יותר ברור בחלוף עשרים שנה. כולנו רוצות להיות עם איידן.

2. מירנדה. זה נכון שמירנדה הגיעה לחיינו עם נתוני פתיחה בעייתיים (תספורת איומה, קוביות בשיניים, חליפות לא מחמיאות, דייטים גרועים במיוחד) אבל עשרים שנה אחרי ניתן לומר שמירנדה היא הדמות היחידה שבאמת עומדת במבחן הזמן. יכול להיות שב-2000 נתתם לסידרה לספר לכם שהיא העורכת דין הקשוחה שמנותקת מהצד הרומנטי הנשי והרך שלה, ובגלל זה אין לה סקס אפיל או אהבה, אבל ב-2020 אתן מבחינות שהיא אינטיליגנטית יותר, מגניבה יותר, מצחיקה יותר, ועצמאית יותר מכל השלוש גם יחד. חוץ מזה שהיא קנתה בעצמה דירה לעצמה במנהטן (מרשים) ועשתה את הבחירות הכי לא מיינסטרימיות לגבי האימהות שלה (מרשים) היא גם החברה הכי טובה מבין כל הבנות וזו שבעצם הייתה שם עבור האחרות ומסוגלת להקשיב להן (הכי מרשים שיש). בסופן של שש עונות מירנדה מסיימת עם העבודה הכי שווה, הזוגיות הכי שווה, הילד הכי חמוד, והיכולת הכי אמיתית לעזור לקארי לעזוב את אלכסנדר פטרובסקי. כולנו רוצות להיות מירנדה.

3. משפטי פתיחה לפרק בוויס אובר שמובילים למסך המחשב של קארי עם משפט אחד שמסתיים בסימן שאלה. כן, זה שטיק. כן, ההתמקדות היא במסך מחשב בצורה מטושטשת ולא חיננת. כן, השאלות שלה (האם כולנו מזויפים?) הן ברמה של חיבור בכיתה ד'. אבל זה מנוע עלילתי וריטואל קבוע שפותח וסוגר כל פרק, ובעולם של קורונה ומהפכות וחוסר ודאות אני רוצה להרגיש שכל פרק מתחיל ונגמר בצורה ברורה. כי איזה עוד ודאויות יש לי בחיים. כולנו רוצות וויס אובר שיתחיל לנו את הבוקר, כל בוקר.

4. הסאבווי. או יותר נכון, היעדרו. יש מעט דברים שסקס והעיר הגדולה שונאת יותר משהיא שונאת תחבורה ציבורית. אין בכל שש העונות אפילו שוט אחד בסאבווי, שהוא הנוף העירוני המרכזי עבור רוב הניו יורקרים מרוב שכבות האוכלוסייה. הליכה לסאבווי בסקס והעיר נחשבת הדבר הבזוי והבלתי נסבל שקורה רק במצבי קיצון. כשסטנדפורד מדבר על כמה קארי הייתה מביכה בצעירותה הוא אומר "היא עוד נסעה בסאבווי כשהכרתי אותה". כשקארי נתקעת בלי כסף שיא ההשפלה הוא השלב שהיא לוקחת אוטובוס במקום מונית. כשקארי מאחרת לאירוע רשמי בוול סטריט היא כל כך נואשת שהיא עוזבת את המונית שתקועה בפקקים ועולה – רחמנא ליצלן – לסאבווי. התחבורה הציבורית של ניו יורק מוזכרת בסידרה הזו רק בהקשרים של כלו כל הקיצין. ובכן, מאז שקארי וחברותיה נחרדו מהסאבווי ב-98 הסאבווי של ניו יורק רק התדרדר וחוץ מתחנה אחת באיסט סייד, כמעט מכל בחינה מערכת התחבורה הציבורית בניו יורק רק נהייתה מטונפת יותר. לקטר על הסאבווי ולשנוא את דה-בלזיו הם הדבר הכי נכון ב-2019. בשנת 2020, כשלטינוף הכללי של הסאבווי הצטרפה גם סכנת הקורונה במרחב כל כך המוני ולא מאוורר, הסאבווי הפך להיות משהו עוד יותר שנוא. ביכולת נבואית אמיתית, סקס והעיר הגיעה אלינו עשרים שנה אחכ כדי שניגעל יחדיו מהסאבווי.  

ארבעה דברים שממש לא התבגרו בחן:

1. זו לא סדרה על סקס, זו סדרה על פמיניזם. שזה בסדר גמור, פמיניזם אני אוהבת. אבל רוב הקטעים הפמיניסטיים בסדרה לא צולחים בכלל את מבחן הזמן. זה לא בהכרח באשמתן, זו פשוט המציאות שהשתנתה. כן, זה די מגניב שזו הייתה סידרת מיינסטירים שדיברה על נשים ועל התענוגות שלהן בצורה לא מתנצלת, אבל בדיחות על טרנסיות, הומופוביה, ביפוביה, פירגונים להארווי וויינסטיין, גזענות וסקס עם בני נוער (יש פרק שבו סמנתה שוכבת עם טיינאייג'ר בקולג') פשוט לא עובדים לנו יותר.

2. זו לא סדרה על סקס, זו סדרה על כסף. שזה בסדר גמור, כי כסף זה דבר מעניין, אבל אנחנו המילאניאלז לא יודעות לדבר על כסף בלי לחטוף התקף חרדה. אנחנו דור בלי פנסיה וכבר עברנו שני משברים כלכליים גדולים יותר מזה שהרעיד את העולם לפני מלחמת העולם השנייה. אנחנו רוצות לדבר על כסף בצורה ניורוטית ותוך כדי לראות שוטים של בת עשרים ומשהו אוכלת דגני בוקר בקערה של דולר וחצי מטארגט. תשאלו את לינה דנהאם, היא כתבה על זה עונה שלמה והפכה למיליונרית. לראות את קארי בראדשו מקטרת על כסף וקונה נעליי מעצבים ב40 אלף דולר זה, כמו שאומרים, פחות. וגם הפרק שבו היא צריכה לגייס כסף כדי לקנות לעצמה את הדירה (איידן מפנה אותה, לא ניכנס לזה) ומצליחה תוך עשרים דקות להשיג מספיק בשביל לקבל משכנתא על דירה באפר איסט סייד.

3. זו לא סדרה על סקס, זו סדרה על ניו יורק. שזה בסדר גמור, את ניו יורק אני אוהבת. אבל האיזורים המאוד מגניבים בניו יורק של 1998 הם לא האיזורים של 2020, וזה נראה מאוד מיושן. ברוקלין, שמזמן הפכה ליותר מגניבה מהאפר איסט סייד, מוזכרת רק לעיתים מאוד רחוקות וכסוג של אנטי-תיזה למנהטן. היציאה ממנהטן אל "מחוץ לעיר", במיוחד כשמירנדה עברה לגור שם, לא עומדת במבחן הזמן.

4. זו לא סדרה על סקס, אבל גם ייצוג הסקס בה אמור להיות אמין יותר. די, כבר ראינו גירלס. ראינו סקס אדיוקיישן. ראינו כתום הוא השחור החדש. אנחנו יודעות שסקס לא עושות עם חזייה ואיפור. אנחנו יודעות שאנשים לא פשוט מסתערים אחד על השני במעלית. אנחנו יודעות שהמעבר החלק מריב וצרחות לסקס ואהבה לא נראה ככה. יש בסדרה הזו לא פעם אחת אלא פעמיים שלמות שבהן הדיאלוג בין אחת הנשים לבין אחד הגברים הוא שהיא מתעצבנת עליו וצועקת עליו "פאק יו, פאק יו" ואז בבת אחת מתרככת ועוברת להגיד לו "פאק מי", ואז הם שוכבים. מגמת תסריטאות בתיכון כבר יודעת לדבר על מיניות בצורה יותר אמינה. לא עובד.

ארבעה דברים שמשום מה שכחנו:

1. כל הסידרה היא בעצם על פלוץ ועל זה שקארי הפליצה במיטה של מיסטר ביג בעונה הראשונה. אחרי זה: שש עונות שבהן היא לא מצליחה להרגיש בנוח לידו. אם תשאלו את עצמכן מה היה המנוע העלילתי המקורי לסדרה שעיצבה דורות של צ'יק פליק התשובה הכנה תהיה: נפיחה.

2. בפעם הראשונה שמיסטר ביג מופיע בסדרה סמנתה היא בכלל זו שמנסה להתחיל איתו, לא קארי. והיא מציגה אותו כדונלד טרמאפ הצעיר. חוץ מזה טראמפ מופיע (טראמפ האמיתי) בפרק אחר, ומוזכר שוב, בפעם השלישית, בפרק בו סמנתה מנסה להתחיל עם כומר. טראמפ מוזכר בסדרה הזו יותר מג'ורג' קלוני ויותר ממתיו מקונהיי. הנה עוד משהו שהשתנה בעשרים שנה: אף אישה לבנה וליברלית שגרה במנהטן ויוצאת למועדונים נחשבים לא תגדיר את דונלד טראמפ כסמל סקס. יש מצב שהיא תתאבד בקפיצה מעקבי הג'ימי צ'ו שלה לפני שתגיד משהו כזה.

3. כל כך הרבה דיבור על הקשר בין סקס והעיר לבין הדודנית המילאניאלית שלה, גירלס, אבל לא לקחנו בחשבון שמי שמשחקת את אמא של האנה מופיעה גם בסקס והעיר הגדולה עשרים שנה לפני כן. היא משחקת את אחות של מירנדה בפרק שאמא שלה מתה. וזה לא רק פרט טרויווה, זה אילן יוחסין חשוב בתולדות הסדרות לנשים.

4. אחרי צפייה בשש עונות את מתחילה להבין שיש משהו מאוד גדול שקיבלת בסקס והעיר הגדולה ולא קיבלת באף תוכנית אחרת. את מנסה לחשוב מה זה היה, משהו בתחושה הכללית, משהו בסטייל, משהו באסתטיקה. לוקח לך זמן להצביע על איזשהו רכיב קונקרטי ואז זה מגיע: הגבות של קארי. לקארי יש גבות, אבל הן לא נראות כמו הגבות המסורקות למעלה בהגזמה בהתאם לטרנד הנוכחי. הן לא מעוצבות כדי להיות שיח שמכסה חצי פרצוף. הן לא מורמות כדי ליצור את ה"בראו ליפט" של בלה חדיד 2020. מה הן כן עושות? זזות. קארי מזיזה את הגבות. כשהיא משחקת ומביעה רגש, היא מרימה גבה אחת למעלה (למשל, במפגש הראשון עם אלכסנדר פטרובסקי). אלוהי הבוטוקס יודע כמה שאנחנו מתגעגעות לשחקניות שמזיזות את המצח והגבות. כל מה שאני רוצה בחיים אלו דמויות שאני יכולה לצפות בהן ויש להן יותר משתי הבעות פנים.

(בסיכומה של הרשימה אתן אולי שואלות את עצמכן אם שווה לכן לצפות שוב בסדרה הזו, שהרעידה את אמות הסיפין של התרבות ב-1998. התשובה היא תכלס לא ממש. זה חמוד ונוסטלגי, אבל זו לא טלויזיה טובה. זו טלויזיה די גרועה עם המון דיאלוגים רעועים ומסרים בעייתיים מבחינת פמיניזם ובכלל. אין שום טעם שתצפו בזה, כבר סיכמתי לכן הכל פה. מצד שני, לא נראה לי שמישהי מאיתנו באמת הולכת לבצע את הטו דו ליסט שלה לתקופת הקורונה, והחיים די קשים גם ככה. אם לצפות בסקס והעיר הגדולה הוא פרויקט הסגר שלכן, אני אתכן).

גלגול עלי גפן, אגב, זו משימה די שפויה לתקופה של סגר. תמיד חשבתי שזו טרחה עצומה, אבל עכשיו אני חושבת שאחרי שעושים כמה ניסיונות הגלגול הולך די מהר, ומדובר במנה יפה, קיצית, מרשימה, וטעימה בקטע אחר.

בתקופת הסגר חרשתי על מתכונים ועל סרטונים שונים לעלי גפן (ממליצה מאוד על האינסטגרם של שי-לי ליפא ושל נוף עתאמנה אסמעיל שמהסרטונים שלהן למדתי איך לגלגל) עד שהגעתי לגרסה הזו שהיא האהובה עליי ביותר. היא מתובלת ועדינה ויש בה איזון נכון בין מתיקות לחמיצות. ניסיתי לכתוב כאן יותר מסתם מתכון אלא להתעמק בעקרונות שמרכיבים עליי גפן משובחים באמת.

אני יודעת שלהכין עלי גפן זה חתיכת פצ'קריי, אבל אני חייבת להגיד שזה שווה את זה. אי אפשר בכלל להשוות את התוצאה לכאלו שקונים מוכנים, במיוחד אלו שמגיעים ממעדניות זולות. חוץ מזה, עם הזמן והאימון הגלגול נהיה זריז ואפילו אגבי (אני שומעת פודקסט תוך כדי). ובסופו של דבר, הגאווה בלראות סיר יפיפיה כזה שגילגלתם לבד היא תחושה של ניצחון קטן. בכל זאת אפשר להגיע להישגים, גם בתקופת קורונה.

כמה דברים חשובים שאתם מוכרחים לדעת על גלגול עלי גפן:

1. לא צריך בשביל זה להתלבש על גפן אמיתית ולקטוף ממנה. כן, מן הסתם שימוש בעלי טריים יהיה טעים יותר ובריא יותר, אבל אין לי גפן לקטוף ממנה עלים במנהטן ואני מנחשת שזה המצב אצל רובכם עם או בלי סגרי קורונה. אפשר לקנות עליי גפן משומרים שמגיעים בצנצנת ועושים את העבודה, רק חשוב לטפל בהם כהלכה. העלים מגיעים במשרה שמכילה כמות משוגעת של חומץ ומלח, ולכן חובה להוציא אותם מהצנצנת, לפתוח ולהפריד אותם (הם לרוב דחוסים זה על זה), ולשטוף היטב היטב מכל נוזלי השימור המגעילים. אני נוהגת למלא קערה במים חמימים, להשרות אותם כדי שיתנקו היטב מנוזלי השימור, וככה להחליף את המים פעמיים או שלוש. איך תדעו שהעלים כבר טובים לשימוש? תטעמו עלה אחד. הטעם אמור להיות חמצמץ וטעים, לא מלוח מידי. צנצנת של עלי גפן כבושים ומשומרים במי מלח אפשר לקנות בדי הרבה סופרמרקטים, ואפילו באמריקה זה לא בהכרח סיפור למצוא. אני חייבת להודות שהרגשתי רגשי נחיתות עצומים כשראיתי סרטונים ופוסטים של בשלנים שמגלגלים עלי גפן טריים וירוקים, אבל גם לעלים המשומרים יש יתרונות. קל להשיג אותם, הם בדרך כלל גדולים מאוד ובגדול אחיד (מה שהופך את הגלגול וההכנה לפשוטים יותר, והם מאפשרים להמון עכברי עיר כמוני להעמיד סיר ממולאים יפה גם בלי גינה.

2. הכי חשוב זה שלא יהיה תפל. כתבתי על הנושא הזה כבר בעבר במתכון הבצלים הממולאים שלי: לממולאים, במיוחד צמחוניים, יש נטייה לצאת קצת תפלים אם לא משקיעים כמו שצריך בתיבול. אין דבר יותר מעצבן מלעבוד ולגלגל סיר שלם, רק כדי לגלות אחרי הבישול שיצא לכם תפל. שימו תמיד תבלינים ועשבי תיבול ביד מאוד מאוד נדיבה. גם אם נראה לכם ששפכתם מלא תבלינים פנימה, האורז הולך להתנפח והיחס בין אורז ותיבול יהפוך לפחות דרמטי אחרי הבישול. אחת הדרכים המקובלות להפוך את האורז למלא טעמים יותר הוא לחתוך פנימה עגבניה טרייה או להוסיף כף של רכז עגבניות. אחרי הרבה ניסיונות העדפתי לוותר על העגבנייה בגרסה הזו, אבל להפציץ במחזקי טעם אחרים: משמש מיובש, צנוברים, מלא מלא עלים ירוקים ותבלינים. טיפ שראיתי אצל שי-לי ואני ממליצה עליו זה לא להתבייש ולטעום את האורז מהקערה כשאתם מערבבים אותו ומכינים בשביל מילוי. נכון, זה אורז בלתי מבושל ולא טוב לאכול ממנו קילואים, אבל ביס קטנטן לא יהרוג אתכם ויתן לכם הרבה מידע על איך והאם להמשיך לתבל את התערובת.

3. למרות שאנחנו ממש, ממש לא רוצים עלי גפן תפלים, צריך להיזהר מאוד עם המלח. באופן אישי, אני בקושי מוסיפה מלח כשאני משתמשת בעלים משומרים. הסיבה היא שהם מגיעים עם כמות מלח אסטרונומית וגם אחרי ניקוי יסודי במים חמימים אני בדרך כלל לא מצליחה לסלק מהם את כל המלח. בעיני להמליח את תערובת האורז זה כבר להיתקע עם פצצת מלח מוגזמת ולא טעימה.

4. הציר העיקרי של הטעם בממולאים מושלמים נע בין חמצמצץ לבין מתוק. בגלל זה רכז רימונים הוא תוספת מושלמת למאכל הזה שקושרת באופן מושלם את החמצמצות של העלים עם המתיקות של המשמש והאורז. רכז רימונים ניתן להשיג כמעט בכל מקום בארץ, וקוראותיי פה בארה"ב ישמחו לשמוע שמצאתי אותו גם בלא מעט סופרים אמריקאים רגילים לגמרי (זה באיזור שיש מולסה). רכז רימונים הוא אחד מהקסמים המובהקים של המטבח השאמי כולו, ושווה להחזיק בקבוקון כזה בבית לחיזוק כל סוגי המאכלים שתכינו וקשורים בסוג הבישול הזה. תציצו ברשימת הרכיבים לפני שאתם בוחרים רכז רימונים בחנות: הסוגים האיכותיים יכילו בעיקר רימונים והסוגים הגרועים יכילו בעיקר סירופ סוכר. אם ממש נתקעתם בלי רכז רימן אני מרשה להחליף בשילוב של סילאן ולימון שיוצר גם הוא פצצה של חמוץ-מתוק, אבל בואו נסכם שאתם קודם כל עושים מאמץ אמיתי להשיג בקבוקון של רכז רימונים, אוקיי?

5. צריך להימנע מיותר מידי בישול. אבל גם מפחות מידי. עלי גפן הם יצורים די עדינים. אתם רוצים שהאורז בתוכם יהיה מבושל לחלוטין, אבל לא דייסתי. אתם רוצים אותם מבושלים, אבל לא שרופים או מפורקים. הדרך הכי טובה לעשות את זה היא להשרות את האורז בהתחלה במים רותחים שמררכים אותו לקראת חצי-בישול, ואז לגלגל אותו בעלים ולבשל בישול עדין. צריך למנוע מהסיר לרתוח ולבעבע בטירוף כי זה עלול לקרוע את עלי הגפן. אחר כך, כשמעבירים את העלים המגולגלים לסיר, צריך לשמור על אש נמוכה ופיזור אחיד של החום. השיטה הכי יפה והכי טעימה לשמור על בישול ממושך ועדין היא לרפד את תחתית הסיר בשכבה של פרוסות תפוחי אדמה. תפוחי האדמה יכולים להישרף מהאש (זה יוצא טעים בטירוף) ועדיין לשמוע על עלי הגפן בפיזור חום מאוד עדין. אני חייבת לציין שהכנתי סירים כאלה לפעמים עם תפוחי האדמה למטה ולפעמים בלי, וזה לגמרי *אפשרי* בלי. מה שכן, אם משמיטים אותם צריך להיזהר עם האש ולוודא שהיא נמוכה מספיק ועלי הגפן שלהם לא נשרפים או נהרסים. בדרך כלל אני כן שמה תפוחי אדמה, ולו בשל העובדה שזה מוסיף עוד איזשהו דבר טעים לאכול מהסיר בחדווה.

*****

ועכשיו, אחרי כל הטקסט הזה שמסכם שש עונות וכמעט מאה סירים של עלים שגילגלתי, הגיע הזמן למתכון. אבל רגע, לפני המתכון, צריך הוראות ממש ברורות לאיך עובד הגלגול. זה יראה בהתחלה מסובך אבל אני מבטיחה לכם שאחרי שניים שלושה עלים זה רץ ונהיה מאוד פשוט.

אז ככה:

1. אחרי שסיימתם לנקות היטב את העלים מהמלח ונוזלי השימור פורשים את העלה על המשטח שעליו תגלגלו (קרש חיתוך או ישירות על השיש). הצד החלק והמבריק של העלה פונה כלפי מטה, והצד שבו העורקים בולטים פונה מעלה, לכיוונכם.

2. חותכים את הגבעול העבה שבקצה העלה, החלק שמחבר בין העלה לשיח.

3. מניחים לאורך העלה את האורז של המילוי, עדיף כפית אחת של מילוי ולא יותר.

4. מקפלים למעלה את החלק התחתון, עד שהוא מכסה במהודק את הפס של האורז.

5. מקפלים את הצדדים פנימה, כך שהאורז כלוא היטב מכל הצדדים. הנה צד אחד:

ואז צד שני:

6. מגלגלים כלפי מעלה עד שיש סיגר כמה שיותר מהודק, צר וארוך. יכול להיות שהוא יראה לכם דק מידי, אבל קחו בחשבון שאחרי הבישול האורז מתנפח.

הגלגול הולך ככה:

ואז ככה:

והנה המתכון (יוצאים 35-48 עלי גפן, תלוי כמובן בצורה ובגדול):

*כתבתי את הבסיס ביחד עם כמה אלטנטיבות ואפשרויות לשינוי המתכון הבסיסי

• 2 כוסות אורז עגול (כמו אורז של סושי)
• כוס או שלושת רבעי כוס של עשבים קצוצים. בעיני התערובת האידיאלית היא נענע, שמיר, ועלי שום ירוק. אפשר להוסיף גם כוסברה, עירית, בצל ירוק קצוץ. קוצצים הכל דק ומודדים כמה בערך יצא לכם אחרי הקיצוץ.
• 2 כפות שטוחות של צנוברים
• 5 מישמשים מיובשים קצוצים דק (אפשר להחליף בשתי כפות של חמוציות מיובשות)
• 3 כפות שמן זית
• 3 כפות רכז רימונים (או במקום: כף סילאן + שליש כוס מיץ לימון + גרידה של קליפת לימון שלם)
• תבלינים (אפשר לשחק עם תבלינים שונים, בכל מקרה חובה לערבב הכל לתוך האורז ולשנות תיבול לפי מה שטעים לכם לפני הבישול):
• כפית תערובת ראס-אל-חנות
• חצי כפית כמון
• חצי כפית בהרט
• חצי כפית כורכום
• כפית שלמה של קצח
• לבישול: מים, קצת רכז רימונים לזילוף, ועוד שלוש כפות שמן זית

ההכנה:

1. משרים את האורז במים רותחים מהקומקום למשך חצי שעה. מערבבים אותו קצת ומפרקים גושים, אם נוצרו. מסננים את האורז במסננת דקה.

2. קוצצים את העלים הירוקים, מערבבים לתוך האורז אותם ואת כל התבלינים. מוסיפים רכז רימונים ושמן זית.

3. טועמים ומחליטים איך לתקן את הטעמים קצת. אם צריך עוד חמצמצות – להוסיף מיץ לימון או גרידת לימון, אם צריך יותר מתיקות אז עוד קצת פירות יבשים, אם צריך מלח אז לשים קצת מלח, אבל להיזהר כי בד"כ נשאר מלח גם על העלי גפן עצמם.

4. מגלגלים את עלי הגפן לפי ההוראות המפורטות שיש למעלה.

5. חותכים תפוח אדמה לפרוסות דקות ומרפדים בהן את הקרקעית של סיר מאוד רחב או מחבת רחבה ועמוקה. מסדרים מעל תפוחי האדמה את עלי הגפן המגוגלים צפוף צפוף ובשכבה אחת.

6. שופכים מים מעל עלי הגפן בסיר, רק עד שהם מגיעים לקצה העלה המגולגל (העלים לא אמורים לטבוע במים, רק לקבל מספיק מים סביבם כדי לבשל את האורז). מזלפים מלמעלה עוד קצת רכז רימונים או סילאן (בערך כף), ושלוש כפות שמן זית.

7. מחממים את הסיר לאש בינונית ומכסים במכסה. מבשלים כ-20 דקות, ואז פותחים לעוד חמש דקות כדי לתת לנוזלים שנשארו להתאדות. הבישול אמור להיות עדין ולא לבעבע בחוזקה, כדי לא לקרוע את הממולאים העדינים.

מגישים בטמפ' החדר, עדיף ליד צזיקי טרי או טחינה מטובלת.

בתאבון!

רוצים עוד קצת ממולאים? נסו את המתכונים האלה

רוצים עוד דברים מעולים עם אורז? יש פה כמה רעיונות

* מחשבה אחרונה לסיום: לא הכנסתי את זה בפוסט כי יש פה כבר הרבה הרבה יותר מידי מילים על מירנדה. אבל אם קראתן עד כאן: בואו נדבר רגע על עוד משהו שאני אוהבת במירנדה. מירנדה נכנסת לדברים שלה מכל הלב ולעומק. כשהיא נכנסת לקטע של לקרוא עיתוני רכילות- היא עמוק בפנים. כשהיא נכנסת לקטע של איזה סדרת דרמה-רומנטית בריטית שמשודרת בביביסי אמריקה- היא עמוק בפנים. הסידרה הזו מניעה אותה במשך עונה וחצי וגם גורמת לה להיכנס למערכת יחסים עם השכן. מלבד זה שהמסירות הזו זה כלשעצמו משהו לאהוב במירנדה (גם אני אדם שלוקח את הגחמות שלו מאוד ברצינות) זה מענג במיוחד לראות את מירנדה מתמכרת לסדרה בריטית טראשית והופכת אותה למרכז עולמה. מירנדה, כמו כולנו, עושה מה שצריך כדי לשרוד. אז אם היא סגורה בבית, משועממת, מתוסכלת מזה שהיא מאוהבת בסטיב והוא כבר המשיך הלאה בחייו, ומשתמשת בסדרה הבריטית "גו'לס אנד מימי" כדי לנחם את עצמה, אני מפרגנת. למעשה, לכל הסיפור הזה של הצלילה של מירנדה לתוך "ג'ולס אנד מימי" יש ניחוח של סיפור בתוך סיפור בואכה "הסיפור שאינו נגמר". את קולטת שהדמות בסדרה עוברת את מה שאת עוברת כרגע, והיא עושה את זה ביחס לסידרה אחרת. כשאני סגורה בבית, מתוסכלת, משועממת ותקועה בחרדות מכל הקורונה, אני צופה בטלויזיה מהניינטיז. אני יודעת שמירנדה הייתה מפרגנת לי על זה. כולנו עושות מה שצריך כדי לשרוד. בהצלחה עם הסגר הקרוב, ועם הכל התקופה המוזרה הזו. תפרגנו לעצמכן מה שאתן צריכות כדי לצלוח את זה.*