יש כל מיני דברים שיכולים לקרות כשאת פוגשת חברה אחרי שלא התראיתן הרבה זמן.
יש את הטקסים של העידכונים. מה קרה בכל חזית. עוברות על רשימת מכולת. איזה דייטים או חתונות או פרידות קרו (לכן ולאחרים), מה הילד שלך כבר יודע לעשות (הולך, מדבר, התחיל גן). אתן מתישות את עצמכן כאילו שאין בשביל סוג העדכונים הזה רשתות חברתיות בעולם.
יש את הלהגיד: כמה זמן לא נפגשנו! וואו, כמה זמן! שיט יואו כמה זמן לא נפגשנו, וואו.
(בגילנו זה גם כולל כמה דברים על איך את נראית טוב, כלומר איך יחסית לא רכשת הרבה קמטים).
יש את הסיפורים שכבר סיפרת הרבה פעמים. סיפורים שממש שיכללת היטב. את משמיעה אותם במומחיות. גם היא. אתן גם טובות בלהיות קהל לסיפורים האלה. למשל שתהיה לך תשובה מאוד טובה על "איך בניו יורק".

אחרי כמה שעות של הסשן המעייף הזה אתן יכולות ללכת כל אחת לביתה בתחושה של החמצה, או, במקרה היותר טוב אבל גם היותר נדיר, להתחיל סופסוף איזשהי שיחה של באמת. למשל, אם מתחיל גשם, אתן יכולות להירטב בטירוף ולצחוק על זה, ולהיות שניה אחת באותו מקום וזמן, ולרוץ, ואז להגיד משהו על הרחוב שאתן רואות עכשיו, רטוב, ביחד. ואז אולי יתפלק לכן איזה רגע של חברות כזו נוכחת וקיימת והווה.
כל אלו דברים שקורים. אבל עם חברות ממש ממש טובות הם לא צריכים לקרות. החברות הממש טובות נמצאות איתך כבר בתוך לב העניין, גם אם עברו שנתיים מאז שנפגשתן פעם אחרונה. אתן צוללות זו לתוך החיים של זו כמו ספר טוב שחיכה ליד המיטה ומרימים אותו ישר לקרוא, אל אמצע הפרק. עם חברות ממש טובות, כשאת פוגשת אותן, אתן ישר נפגשות. אתן לא מרוקנות זו לזו את האנרגיה בלהצהיר את המובן מאליו (וואו כמה זמן כמה זמן), ואתן לא "מתעדכנות". אתן מדברות.
(למרות שהשלב של להגיד את נראית מצוין הוא שלב שלא כדאי להשמיט).
פגישות כאלה עם חברה טובה, באמת טובה, הן פגישות שמתחילות מהאמצע, כלומר מהלב.
וכל זה כדי לומר שהמון זמן לא כתבתי בבלוג. והילד שלי כבר הולך ומדבר. וגם אני כבר הולכת ומדברת קצת אחרת מאשר הלכתי ודיברתי בפעם האחרונה שכתבתי פה. אבל רציתי לכתוב לכם בלי היואו יואו כמה זמן לא כתבתי, כמה התגעגעתי. בואו נדבר ישר על מה שחשוב: מרק.

המרק הזה, כמו כל הדברים הטובים בחיים, התגלגל אליי בזמן שאביתר שנ"צ. לקחתי אותו לשעה סיפור בספרייה אבל הוא נרדם לפני שאפילו התחיל הסיפור (יש שלב כזה כשהם ממש בני כמה חודשים בודדים שרק להגיע לספריה ולראות ילדים גדולים מהם מתרוצצים זו פעילות מתישה). עם התינוק הרדום בעגלה נדדתי לאיזור ספרי הבישול בספרייה, וקראתי על המרק המדהים הזה שמאז מככב אצלנו במטבח כבר שני חורפים.
מן הסתם, אין חורף בלי מרק כתום, וטירוף הדלעות של ניו יורק גורם לי להכין המון מרקי דלעת כל הזמן, אבל המרק הזה באמת מיוחד. הוא קיבל מעמד מלוכה בבית שלנו, וכבר הכנתי אותו מכל מיני סוגי דלעות ובכל מיני הקשרים והוא תמיד מרהיב בטעמו.
קודם כל, הוא כולל די מעט מצרכים (לא צריך ציר, יש כולה שני ירקות, ואת כל התבלינים היה לי בבית) ויחד עם זאת מניב טעם עשיר בטירוף.
דבר שני, האגסים המקורמלים מלמעלה הם שידרוג רציני שהופך אותו ממרק של אמצע השבוע למרק של ארוחת שישי. המרק טעים מאוד גם בלעדיהם, אבל איתם הוא יהיה ממש ממש מפנק.
ועוד דבר אחרון, האיזון הזה בין מתקתקות (של הקינמון והדלעות) והחריפות (בג'ינג'ר, בצ'ילי, בפלפל השחור) הוא איזון חשוב ביותר ליום חורף קר.
בקיצור, ככה מכינים.

כמה טיפים חשובים:

דלועים. בעיקרון, אפשר לאלתר פה קצת עם סוגי דלעות. למתגוררים בארה"ב אני ממליצה על הדלעת האהובה עליי ביותר בעולם, honeynut squash, שנראית כמו דלורית קטנה ומתוקה (אנחנו קוראים לה ברבאבא). זו דלעת מדהימה עם טעם עשיר ומיוחד, ועונתה קצרה באופן מצער. בדרך כלל היא נעלמת מהשווקים כבר בשבוע האחרון של נובמבר. בהעדר הדלורית המדהימה הזו אפשר להכין את המרק גם עם דלורית רגילה. יש בארץ דלוריות מעולות וטריות (למעשה ישראל היא יצואנית די חשובה של דלוריות לעולם), ולכן דלורית היא רעיון טוב מאוד אם אתם מכינים את המרק בארץ. הכנתי אותו בעבר גם עם דלעת ערמונים (יצא טעים אבל זה סיוט לקלף) ועם דלעת רגילה (הסוג הענקי שקונים חתיכה ממנו בקוביות, יצא טעים אבל קצת פחות שווה). בקיצור, או דלורית-דבש, או דלורית רגילה.

כמויות. בגלל שדלוריות מגיעות בהמון גדלים שונים זה מזה, ובגלל ששיערתי שלפחות חלקכם תשתמשו בדלוריות-הדבש הקטנות, כתבתי את כמות הדלורית לפי כמות נטו, כלומר הכמות שהייתה לי ביד שניה לפני שהכנסתי אותה לסיר (בלי קליפות ובלי הגרעינים שרוקנתי). שקלתי את קוביות הדלורית. אם אין לכם משקל במטבח, פשוט לכו על 3-4 דלוריות-דבש קטנות, או אם מדובר בדלורית רגילה, דלורית אחת בגודל בינוני-גדול (תמדדו אצל הירקן וקחו דלורית סביב הקילו ושלושת רבעי).

קילוף וריקון. קילוף של דלורית יכול להיות סיוט, אבל השיטה הכי קלה והכי הגיונית היא להשתמש בקולפן ירקות פשוט ורגיל (זה הקולפן שיש לי בבית, למשל). קולפים את הדלורית כשהיא שלמה מבחוץ בעזרת הקולפן. אחר כך חותכים את הקצה שלה (איפה שיש שפיץ של גבעול) ואת הבסיס שלה (איפה שיש ישבן עגלגל עם חלק קליפה קשה שאי אפשר לקלף). חותכים את ה"צוואר" שלה (החלק הארוך) מהחלק העגול, ואז חוצים אותו וחותכים אותו לקוביות. נשארנו רק עם החלק העגול שבתוכו הזרעים וכרגע עם כבר קלוף מבחוץ. זה בדיוק השלב לחתוך אותו לחצי ולחשוף את כל הגרעינים שבפנים. בעזרת כף אם אתן מלכת אנגליה וכף היד אם אתם בשלנים רגילים גורפים החוצה את כל הגרעינים והסיבים שסביבם. זה יכול להיות קצת מעצבן אז אפשר גם לרחוץ את הדלורית בשטף מים חזק, מה שעוזר לחלק מהסיבים להתנתק יותר בקלות. את החלקים העגולים והחשופים מסיבים וגרעינים חותכים לקוביות.

ערמונים. פעם ערמונים היו מצרך של הביוקר, היום הם נמכרים 3 בעשר קלופים, קלויים, ומוכנים לאכילה. תענוג. הערמונים בהם השתמשתי כאן הם בדיוק ערמונים מהסוג הזה שכבר מגיע קלוי וקלוף.

כרישה. במקרה של הכרישה, כמו במקרה הדלורית, וכל ירק למען האמת, יש בשוק איזשהו טווח רחב שכולל גם תפלצות כרישה בגודל כריש וגם מיני כרישות שנראות בערך כמו בצל ירוק. הכרישה מעשירה מאוד את טעם המרק, ולכן לכו או על כרישה אחת ממש ממש גדולה או על שתי כרישות יחסית קטנות. משתמשים רק בחלק הלבן של הכרישה, והן עלולות להגיע עם הרבה בוץ כך שמקלפים את השכבה הראשונה של החלק הלבן. בקיצור, גם כאן יש פער בין הברוטו לנטו. שוב, שקלתי את הנטו לפני ששמתי בסיר לטובת אלו מכם שיש להם משקל במטבח ואלו שחובבי דיוק (יש לי תחושה שמדובר באותה קבוצת גולשים).

איפסון. בתקופה האחרונה אני בדעה שמרקים נהיים טעימים יותר יום אחרי, כי יש לכל הטעמים של המרק עוד קצת זמן לשבת יחד ולגבש זהות משותפת. זה נכון גם לגבי המרק הזה, וגם לגבי הרבה תבשילים. אם אתם מכינים את המרק יום לפני רק קחו בחשבון שהחריפות יורדת עם הזמן, ולכן צריך לטעום ולתקן תיבול לפני ההגשה (בדרך כלל להוסיף טיפה צ'ילי).

יאללה למטבח

(מתכון על פי ספר של המסעדה הטבעונית הניו יורקרית קנדל 79 ספר לא רע בכלל שחרשתי באחד הביקורים שלי בספרייה. הכנסתי קצת שינויים במתכון שלהם)
מצרכים (לסיר מרק גדול):

• דלורית אחת בינונית-גדולה, או 3-4 מיני דלוריות דבש, ובכל מקרה בסוף 1.5 קילו קוביות דלורית
• כרישה אחת עצומה או שתיים קטנות (משקל של פרוסות כרישה, רק החלק הלבן, אחרי ניקוי: 400 גרם)
• 200 גרם ערמונים קלופים וקלויים
• 3-5 שיני שום (לפי הטעם)
• פרוסת ג'ינג'ר טרי בעובי של בערך חצי ס"מ עד ס"מ (להתאים לטעמכם האישי וחיבתכם לג'ינג'ר)
• תבלינים: רבע כפית אגוז מוסקט, חצי כפית מלח, חצי כפית קינמון, חצי כפית פתיתי צ'ילי יבש.
  אם יש: קצת הל טחון וקצת ציפורן טחונה

לאגסים המקורמלים:

• 4 אגסים יפים, גדולים ובשלים
• 2 כפות שמן קנולה
• 2 כפות סירופ מייפל טהור
• כפית קינמון
• 2 כפיות חומץ בלסמי
• כפית פלפל שחור גרוס

הכנה:
1. קולפים את הדלורית וחותכים אותה לקוביות לפי ההסבר בהתחלה
2. מנקים את הכרישה, זורקים את החלק הירוק ומנקים את החלק הלבן מהבוץ. חותכים לפרוסות.
3. קולפים את שיני השום ופורסים גם אותן לפרוסות גדולות.
4. מחממים בסיר מרק גדול קצת שמן זית. מזהיבים בו את הכרישה. מוסיפים את השום ואת קוביות הדלורית וקצת מערבבים.
5. מוסיפים 10 כוסות מים ואת הערמונים. מביאים את המרק לרתיחה עדינה ואז מורידים לאש קטנה לעוד חצי שעה בישול.
6. בסיום הבישול מוסיפים ג'ינג'ר טרי ותבלינים יבשים. טוחנים בעזרת בלנדר (הכי כדאי בלנדר מוט שטוחן את המרק בתוך הסיר ולא מלכלך כלי נוסף). אחרי הטחינה טועמים ומחליטים אם להוסיף עוד ג'ינג'ר או צ'ילי, שהם מה שנותן למרק את חריפותו. זה גם השלב להוסיף מלח, אחרי שטועמים.

רוצים גם את האגסים המקורמלים? אפשר להכין אותם בזמן שהמרק עוד על האש:
1. קולפים את האגסים. חותכים לקוביות גדולות.
2. במחבת קטנה יחסית מחממים שמן קנולה. מוסיפים את האגסים ומתחילים להשחים אותם תוך כדי ערבוב.
3. מוסיפים את הקינמון, הבלסמי, המייפל והפלפל השחור. ממשיכים לטגן תוך כדי ערבוב עד שהאגסים נהיים מזוגגים והנוזלים בתוך המחבת נעלמים. מגישים כמה קוביות אגסים בכל קערת מרק.

שיהיה חורף סוער בחוץ וחמים מבפנים.

• רוצים עוד מתכוני דלעות דלועים ודלוריות? יש לי אובססיה רצינית בתחום אז יש הרבה כאן
• ועוד כל מיני מרקים שווים כאן