אוג
2017
יומן הריון. פרק שני.
מה ויזלטיר כתב על הכתיבה: מגיעה מילה ואז משנה את צירופנו היומיומיים על פי אמות מידה בלתי צפויות, כאור צהוב בציורי רמברנט.
ההריון הופך מעולם של הלמות לב לעולם של רשות הרבים. אנחנו מספרים לאנשים. אני עדיין מרגישה שאני מספרת משהו דימיוני. הרופאה קוראת לאבנר "דה דאדי".
כל פעם שאני הולכת לרופאה אני לומדת מילים. זו חוויה חדשה של הגירה. של אוצר מילים באנגלית שלא הכרתי. של התמודדות עם מוסדות של מדינה זרה. עם תחושת הזרות. עם הידיעה הברורה שאני לא מכאן ולא מבינה דברים של כאן. בחדר ההמתנה לאחרות יש בטן ואני בלי. מרגישה כמו מתחזה.
הריון הוא חוויה אוניברסאלית מאוד ובודדה מאוד. השיחות לפעמים מכילות עוינות, שיפוטיות מכאיבה. כמספר האנשים מספר הדעות. מהר מאוד מתבררת לי הפאניקה הנרקיסיסטית של ההבדלים הקטנים. הורים נחלקים בינהם למחנות. מחנה המיניקות ומחנה המבקבקות. מחנה הטבעיות ומחנה האפידורל. מחנה השינה הקשוחה, מחנה השינה הגמישה, מחנה הטבעוניות, מחנה הבשר כל יום, מחנה הקייריריסטיות, מחנה הדיאטות. כולם מתגייסים לאיזו שיטה.
אני קוראת על גישות. קוראת בפורומים, בספרים, בפייסבוק. לפעמים דבר אחד נראה לי נכון מאוד, ואז אני מזכירה לעצמי בכח שכל ההחלטות הן זמניות. שבסופו של דבר כל האימהות מגששות בחשיכה. כל השיטות מתאימות ולא מתאימות. המהות של האימהות היא לא להניק או לבקבק או לרזות או להשמין או שיהיה לך הריון קורן או הריון אומלל או לעשות יוגה או לעשות קיסרי או להתאמן בנשימות או להזניח את הקריירה או לקחת בייביסיטר. המהות של האימהות היא להיות אמא של מישהו. כל יום, כל החיים, בלי הפסקה. בעצם גם לפני החיים. כשהוא עוד לא ממש בנאדם, רק יצור ברחמך. רק תחושה או מילה או קווים שאת רואה על מסך האולטרה סאונד.
לפעמים אנשים אומרים לך דברים איומים כשאת בהריון. הם משיאים לך עצות אבל הקול שלהם אומר רק "אני בסדר גמור ואת מקולקלת וטועה". אני נעלבת ובוכה. אחר כך אני מתנחמת. לפעמים אנשים רוצים להרגיש שהם צדקו ואת טועה כדי לחיות. למדתי לברוח מהקולות.
מישהי אמרה לי שיש לי הריון קשה. באמת, הקאתי כל יום ולא רק בשליש הראשון. הייתי חולה כל כך שהיו ימים שלא יצאתי מהמיטה. התייבשתי והתעלפתי באוטובוס. והיו לי המון בעיות בשיניים ובחניכיים. וכל זה בתקופה של מחקר לדוקטורט ונסיעות והתחרות מול אחרים על מלגות מחקר ודדליינים. אבל זה לא בדיוק שיש לי הריון קשה. יש לי את ההריון שלי. היחידי שאי פעם היה לי, וככה הוא וככה אני. רק אני אוכל ללדת את הילד שלי ורק הוא יוכל להיות הילד שלי. אנשים אמרו לי שמפסיקים להקיא בחודש הרביעי. באמצע החודש החמישי לא הפסקתי להקיא אבל הפסקתי לכעוס על הכאב.
הרגע הראשון שהרגשתי את התנועה: בלונדון ובחוץ החלון גשום ואפור. שוכבת על הגב אצל ריצ'ארד בקליניקה ופתאום משהו רוקד בפנים. כמו ניצוץ בחשיכה. הבהוב. כך הכה בי בבת אחת אושר עד שלא מצאתי נקודת אחיזה, אז התפוצצתי מצחוק. כל כך מתוק ושלם ובלי הסברים. הניצוץ הזה, הוא לא מבטל את החולי והדאגות וההקאות והאלרגיה בעור, אבל הוא משנה את אמות המידה, שובר משהו ומניח אותו מחדש. בתוכי אור צהוב מהציור של רמברנט.
20 Comments על יומן הריון. פרק שני.
כתיבת תגובה
This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.
בר. וו.
22 באוגוסט 2017 at 7:21 (7 שנים ago)וואו. כמה יפה כתיבתך. כמו האור הצהוב של רמברנדט.
שירה
22 באוגוסט 2017 at 8:27 (7 שנים ago)התנועות הראשונות הן כמו רפרוף של פרפרים,
פתאום מתרחש בתוכי עולם של קסם שמורכב מרפרוף כנפיים של פיות.
אני זוכרת שאז עוד חשבתי לעצמי שככה, בקסם, מתחילים החיים.
ריבי
22 באוגוסט 2017 at 15:51 (7 שנים ago)24 שנים אחרי, הגוף זוכר והנפש עוד יותר ואני כבר אמא שלה, שלהן כל כך הרבה זמן. תודה שאת מזכירה לי איך הכל התחיל בדיוק עכשיו כשב1 לספטמבר כבר לא אלווה אף אחת לשום כיתה ובינואר תהינה לי שתי ילדות בצבא.
פלפלת
22 באוגוסט 2017 at 17:28 (7 שנים ago)עלמה,
אני הרבה שנים קוראת אך לא מגיבה.
הכתיבה שלך ככ אמיתית ונכונה והרבה פעמים את מפילה לי אסימונים על החיים בצורת ההסתכלות שלך.
הרבה פעמים כשאני חסרת מנוחה ולא מצליחה לישון אני קוראת אותך לפני השינה ונמלאת רוגע ושלווה, ויום אחרי זה כמובן מכינה את המתכון מהפוסט 🙂
עלמה
22 באוגוסט 2017 at 17:47 (7 שנים ago)איזה כיף לי פלפלת. אני ממש שמחה שאת קוראת. גם אני תמיד כשלא מצליחה לישון קוראת משהו, למילים יש יכולת לנחם.
טליה
22 באוגוסט 2017 at 18:57 (7 שנים ago)קצת התאהבתי, מחכה לקרוא את ההמשך…
גלי
22 באוגוסט 2017 at 19:01 (7 שנים ago)מרגשת עד דמעות. שמחתי איתך בצהוב
מתישהוא בהריון הראשון הבנתי שהטעויות שלי הכי טובות לילד שלי כי הן בונות אותי להיות אמא שלו. מבינה אותך לגמרי.
מחכה למחר
עלמה
22 באוגוסט 2017 at 20:04 (7 שנים ago)תודה!
J
22 באוגוסט 2017 at 20:26 (7 שנים ago)חיכיתי למישהי שתיתן מילים לחוויה המפורקת והשלמה הזו שאני חווה.. בכיתי בפרק הראשון כ"כ..
אולי באמת הזמניות החמקמקה הזו שהיטבת לתפוס מתארת את המקצב המוזר של החוויה הזו.
תודה לך.
מאיה
22 באוגוסט 2017 at 20:41 (7 שנים ago)את משהו משהו.
איה
22 באוגוסט 2017 at 21:21 (7 שנים ago)נהדרת. מדוייקת ומאד מרגשת. ככה זה בדיוק. הכל שונה והכל אותו הדבר ותאמיני תמיד שאת יודעת מה הכי טוב, בשבילך ובשבילו. ❤️
נטע-לי
23 באוגוסט 2017 at 0:07 (7 שנים ago)שמחה שיצא לי לקרוא. קל לי להזדהות עם כל כך הרבה חוויות. עוזרת לי להעביר את השליש האחרון של ההיריון הראשון יותר בנעימים: )
עלמה
23 באוגוסט 2017 at 17:30 (7 שנים ago)תודה. שימשיך לך המסע בטוב ושתהיה לידה קלה
נטע
23 באוגוסט 2017 at 8:06 (7 שנים ago)את מדהימה, מתארת בדיוק תחושה כל כך מוכרת.
איזה כיף לקרוא, תודה על השיתוף <3
יפה
23 באוגוסט 2017 at 13:26 (7 שנים ago)בתור אמא ותיקה העצה היחידה שיש לי לתת לך היא תקשיבי לעצמך ולא לאחרים. את כבר תדעי. אבל בעצם… לפעמים מקבלים עצות מאחרים עם רעיונות שלא חשבת עליהם.
בקיצור, מה שתלמדי הכי טוב באמהות זה שאת לא מושלמת, ותעשי הרבה טעויות אבל איכשהו עם אהבה וכוונות טובות איכשהו זה מסתדר והילד שלך יאהב אותך גם כשהוא יהיה בן שלושים. ועם כל הקושי של רגעי האמהות הראשונים, תנצרי את הרגעים האלה שאת כל עולמו ומושא אהבתו. זה יועיל לך בגיל ההתבגרות כשהוא ישנא/יתעלם/ישתעמם ממך.
יהלה
23 באוגוסט 2017 at 15:14 (7 שנים ago)לא יימאס לי אף פעם לכתוב לך כמה שאת מדהימה.. אני קוראת אותך ומתרגשת באותה מידה מהתחושות שאני יכולה להזדהות איתן (כאמור, ילדתי ילד ראשון לפני חודשיים וחצי) ומאלו שרחוקות מהחוויה שלי אבל בכל זאת מזיזות אצלי נימים ואף דמעות.
תודה שאת חולקת…
עלמה
23 באוגוסט 2017 at 17:28 (7 שנים ago)תודה רבה שאת מגיבה. תגובות כאלה נותנות לי אומץ להמשיך…
עופרי
11 בספטמבר 2017 at 14:36 (7 שנים ago)אני זוכרת איך פרק הדרך הזה שעשיתי כ"כ הרבה פעמים לפני כן על כביש החוף, בלילה של הצירים בדרך למרכז הלידה, שינה את פניו ומשמעותו לנצח בשבילי ונחשף לגמרי ונהיה אמיתי כמו שרק החיים יכולים להיות כשאת חשה אותם במלואם
עופרי
11 בספטמבר 2017 at 14:39 (7 שנים ago)כל היומן שלך וכל הכתיבה מאוד נוגעת תמיד אבל התגובה שלי עכשיו (שאולי פעם ראשונה אני כותבת לך) היא בתגובה ספציפית גם בגלל התמונות האלה שגם מאוד אהבתי והזכירו לי
עלמה
11 בספטמבר 2017 at 21:17 (7 שנים ago)תודה רבה!