יול
2011
מרק פירות קיצי לבן ורענן
.
תל אביב מתמלאת בחוגגי ה"לילה הלבן". אני צועדת מביתי אל התחנה המרכזית. התיק שלי כבד, אני מתקדמת לאט.
העיר מוארת. יש מוזיקה חזקה בכל מקום. עשרות אנשים בשדרות רוטשילד. אני פונה לאלנבי ומתחילה להתקדם אל החורים השחורים של העיר הלבנה, אל הרחובות שסביב התחנה המרכזית. לא, אני לא אוהבת להסתובב כאן בלילה, אבל עדיין לא 22:00, ואני צריכה לנסוע מחוץ לעיר, ולא בא לי לחכות לאוטובוס רק בשביל תחנה אחת.
.
ברגע שנגמר רחוב אלנבי הגוף מתקשח. כבר הייתי פה בעבר, אני מכירה את התהליך: העיניים מתמקדות ברצפה, מנסות להימנע מקשר עין עם זרים חולפים, החולצה הארוכה נשלפת מהתיק, למרות החום.
הצעדים שלי תכליתיים ומהירים, למרות התיק הכבד. השכמות מתכווצות. כל אישה שהלכה כאן פעם ברגל מכירה את זה.
אני דרוכה, בטוחה כבר שהשריון שלי נסגר, ובכל זאת, ליד שדרות הר ציון, מישהו מהחושך. הוא עומד קרוב מאוד, מאיפה הוא הגיע.
אומר לי "את רוצה בולבול", איך לעזאזל הוא הספיק לעמוד קרוב כל כך, "אני אזיין אותך", הוא אומר. אני לא זזה. אני לא הודפת אותו. הידיים שלי רועדות.
.
פתאום אני רצה אל הכביש, למרות התיק הכבד. רצה מתוך החושך אל מה שיהיה מואר, ורחוק מהאיש הזה. מתחילה לבכות. הידיים שלי לא מפסיקות לרעוד. בדיעבד מבינה שטוב שלא נדרסתי, ואיך רצתי אל הכביש ככה.
מישהו בא ואומר לך דברים כאלה. הוא לא צועק מהאוטו, הוא לא מטריד בטלפון, הוא עומד לידך. הוא מדבר בשקט, כמעט לוחש.
ברוכה הבאה לעיר השחורה.
כל אישה שהלכה פעם ברגל לתחנה המרכזית בתל אביב מכירה את העיר הזו. גברים פחות, אם בכלל. כך מתכננים עיר. מר חולדאי הנכבד, הייתי מוותרת על עוד אטרקציה בחגיגות הלילה בשביל שתשקיעו חלק מהתקציב המנופח של שדרות רוטשילד במקום הנורא הזה, חמש דקות משם. אין כאן מספיק תאורה. את לא רואה בדיוק מי בא מולך. המדרכות צרות מאוד, וקשה לך לחמוק ממישהו שעובר ממול.
.
מי ישמע את הבכי שלי? עומדת על אי תנועה בכביש הראשי, לא מסוגלת להמשיך. מנסה להבין מה לעשות עכשיו.
מי יסכים לשמוע את הבכי הזה? הרי לא נאנסתי, לא נגעו בי אפילו. כלום לא קרה. מי ישמע את העלבון הצורב? את הכאב הפשוט על זה שאני לא יכולה ללכת ממקום למקום, אפילו לא חמש דקות. מי יראה את הידיים הרועדות שלי.
בלילה הכאב והפחד רוקדים בתוכי. אני נזכרת באיש, במראה שלו, בקול, בחולצה המהוהה בצבע חאקי. מתהפכת במיטה שעות. לילה לבן.
.
#הערה: הפוסט הזה פורסם לראשונה לפני כמה ימים בבלוג "הכצעקתה", ששם לעצמו למטרה לפורר את קשר השתיקה סביב הטרדות מיניות שנשים חוות יום יום במרחב הציבורי. אני רוצה להודות לנשות האתר על עבודת הקודש שהן עושות באומץ, ברגישות ובמסירות אין קץ.
#הערה 2: עברו כמה ימים וחשבתי, אני צריכה לפרסם את הסיפור הזה גם כאן. לא כי זה תענוג גדול לרוץ ולצרוח קבל עם ועדה שהוטרדת מינית, בצורה שחושפת את שמך ואת זהותך, אלא כי חשוב לי שלא להרגיש אשמה, ונמאס לי מהקלות שבה הסיפורים הללו מושתקים.
ועכשיו לעשות משהו יפה ולבן, ותל אביבי מאוד. להתנער מהחוויה הרעה הזו, לחזור לפירות ולקיץ ולעיר שאני כל כך אוהבת.
למשל: סלט פירות קיצי שהוא קצת כמו לפתן לא מבושל. עם רעננות של קוקוס ושל נענע ושל זנגביל, שנותן לכל זה זץ של חריפות. ועם תמונה של העיר, גם כן.
,
כמה טיפים חשובים:
ז'אנר. אם הייתי קוראת לזה "לפתן" ישר כולכם הייתם חושבים על הדבר המתוק והכבד הזה שאוכלים בליל הסדר, עם ריח קינמון והמון פירות יבשים. אז לא, יש פה משהו אחר לגמרי, וגם מי שלא חובב בדרך כלל לפתנים וסלטי פירות יכול לאהוב: קינוח קר ורענן, עם טעם מפתיע של אוכל תאילנדי וקצת חריפות.
פשטות. הסלט הזה הוא אחד מהמתכונים הפשוטים של קצת לחתוך, קצת לערבב, ויאללה למקרר. יחד עם זאת, כדי שיצא ממש טעים צריך להתחיל מחומרי גלם טובים, במקרה שלנו פירות. חשוב למצוא פירות עם טעם (זו הופכת להיות משימה לא פשוטה משנה לשנה), וגם בדרגת הבשלות המתאימה, לא רכים מידי כי אז הם מתפרדים והכל נעשה עיסה די לא אסתטית.
פירות. הסלט הזה עובד כמעט עם כל פרי שתבחרו, העיקר הוא רק לשמור על פרופורציות נכונות בין הרוטב לבין הפירות (הפירות אמורים לטבוע ברוטב שיקיף אותם מכל צד). כדאי לגוון עם כמה שיותר פירות, ולבחור במרקמים ובטעמים שונים: משהו מיובש (למשל צימוקים או חמוציות), משהו קשה (למשל אפרסק קשה או תפוח), משהו רך (בננה או משמש) ומשהו חמצמץ (נגיד שזיף).
–
יאללה למטבח! (קינוח לחמישה אנשים)
- 3 אפרסקים
- 3 נקטרינות
- 4 שזיפים קטנים
- רבע מלון כתום
- 3 משמשים
- או כל קומבינציה אחרת של פירות- רק לשמור על גיוון ולהגיע בסוף ל5.5 כוסות של קוביות פרי קטנות
- כף וחצי צימוקים
- חצי פחית חלב קוקוס 3% שומן
- 1.5 כפות זנגביל ממוערך או מגורר (אפשר להשתמש בפומפיה ואפשר בדבר הזה שכותש שום)
- 1 קליפת לימון מגוררת (ועוד יותר טוב ליים אם יש)
- 1 כף סירופ מייפל אמיתי ואיכותי (לא, סירופ "בטעם מייפל" זה חיה אחרת לגמרי)
- להגשה: בכל כוס לפחות כף של נענע טרייה קצוצה
–
הכנה:
- חותכים את הפירות לקוביות בגודל אחיד. מערבבים בקערה. עדיף לערבב עם היד בעדינות, ולא עם כף, כדי לא למעוך את הפירות.
- מערבבים בכוס את חלב הקוקוס, הזנגביל הכתוש, המייפל, וקליפת הלימון.
- שופכים את הרוטב אל הסלט, מערבבים, ומכניסים למקרר להתקרר קצת.
- מגישים קר-קר-קר, בכוסות יפות, עם כף של נענע קצוצה בכל כוס.
ואז מצלמים את מרק הפירות ואת העיר ביחד:
שיהיה שבוע טוב יותר,
עלמה
42 Comments על מרק פירות קיצי לבן ורענן
כתיבת תגובה
This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.
חנדי
6 ביולי 2011 at 9:42 (13 שנים ago)הצטערתי לשמוע. לפעמים חושבים שלא כדאי בכלל לצאת לארועים כאלה בגלל הדרך חזרה.
מזל שנגמר טוב
רכשי לעצמך גז מדמיע!
dvarimbalma
6 ביולי 2011 at 15:55 (13 שנים ago)נראה לי שהיה לי פעם איזשהו גז מדמיע, אבל אין לי מושג איפה הוא, ואני תוהה האם מישהי באמת מסוגלת לשלוף דבר כזה ברגע האמת (אני לא חושבת שאני מסוגלת)
אילה
6 ביולי 2011 at 9:54 (13 שנים ago)מבינה אותך כל כך, כל בוקר בדרך מהאוטובוס לעבודה וכל אחה"צ מהעבודה לאוטובוס, דרך של 8 דקות הליכה, ברחוב של גברים בעיקר…מבטים, דיבורים, קריאות, צעקות…
אלו הם חיי…:/
meital
6 ביולי 2011 at 10:18 (13 שנים ago)מבינה, מכירה, מצטערת.
אלף
6 ביולי 2011 at 10:21 (13 שנים ago)מצטערת שנאלצת לחוות זאת ותודה שחלקת. אני לגמרי מבינה אותך ומזדהה.
רוב הגברים לא מבינים את הפחד, את החדירה המטלטלת למרחב האישי, את הקיפאון הנורא וחוסר היכולת לעשות משהו. בעלי התחיל להבין רק עכשיו כשיש לו בת שכבר הולכת לבד אל/מחברות בערב.
רק עכשיו מתחילה להינתן בשיח המקצועי לגיטימציה לכך שהתגובות הטבעיות של הגוף במקרים של פחד הן לא רק שתיים (fight or flight) אלא שלוש – fight, flight & freeze.
מומחים ממליצים על אימון בתורות לחימה מהמזרח הרחוק לא כדי להחזיר מלחמה במקרה של תקיפה (מה שלעתים עלול לגרור תוצאות קשות יותר) אלא כי לומדים שם טכניקות להתמודד עם המצב של freeze.
חזקי ואמצי.
dvarimbalma
6 ביולי 2011 at 15:58 (13 שנים ago)נכון. נראה לי שזה חלק מהפרוייקט הכל כך חשוב של נשות "הכצעקתה", לחשוף גם בפני גברים מציאות מושתקת. יכול להיות שיש גברים שחושבים על זה רק אחרי שהם עצמם אבות, לא חשבתי אף פעם על האספקט הזה
שרון
6 ביולי 2011 at 10:27 (13 שנים ago)סיפור נורא, קינוח נפלא, והשילוב עובד.
ואוף, מאיפה באים האנשים האלה שחושבים שמותר להם להתנהג ככה.
טוב שפרסמת בהכצעקתה. אולי מישהו סופסוף יקשיב.
אריק
6 ביולי 2011 at 11:21 (13 שנים ago)עלמה יקרה,
כל כך מבינה לליבך, כל יום בדרכים הללו, זה לא עושה טוב לנפש האישה.
מקווה שזו חוויה אחרונה מסוגה לך ולכל אישה אחרת. מחבקת אותך.
dvarimbalma
6 ביולי 2011 at 15:59 (13 שנים ago)תודה
עופרא
6 ביולי 2011 at 11:57 (13 שנים ago)בסופר יש קופסאות של קרם קוקוס ושל מי קוקס. האם יש הבדל מהותי בינהן ואם כן לאיזו את התכוונת?
dvarimbalma
6 ביולי 2011 at 15:53 (13 שנים ago)שאלה טובה! קרם קוקוס זה לרוב יותר אחוזי שומן, משהו בסביבות ה20%, וחלב קוקוס, שנקרא לפעמים גם "מי קוקוס" הוא קל יותר, וסביב ה3% שומן. אני השתמשתי בחלב קוקוס, כי הרעננות של הקינוח קשורה בזה שאין בו מלא שומן. לדעתי קרם קוקוס יהפוך את זה לכבד מידי
רוני
6 ביולי 2011 at 12:30 (13 שנים ago)עלמה,
את בחורה אמיצה.
העיר הזאת יכולה להיות אלימה כל כך, לא רק באיזורי התחנה המרכזית, שקל להיבהל ולהשתבלל ולהתכנס בתוך עצמך ולא לצאת יותר מהבית. ומי שלא עושה את זה, לפעמים משלמת מחיר.
מצדיעה לך ממקום מושבי לא רחוק.
נטלי
6 ביולי 2011 at 12:56 (13 שנים ago)לצערי אני לגמרי מזדהה עם מה שסיפרת.. עד היום אני חוששת ללכת לבד בחושך ממשהו דומה שקרה לי לפני כמה וכמה שנים…
כל הכבוד שפירסמת את זה גם כאן.
דפנה
6 ביולי 2011 at 13:05 (13 שנים ago)עלמה,
תודה רבה על השיתוף, אני מזדהה מעומק ליבי.
מה שאולי לא ברור לכולם ( במיוחד לבעלי ה"חשיבה הגברית") שהטרדה מינית אינה רק משהו שאפשר "לכמת" (מלשון כמות) אלא עצם התחושה במישהו חדר למרחב שלנו, והעמיד אותו בסכנה. עצם התחושות שאת מתארת בהליכה ברחובות ה"שחורים" (ואכן לצערי אין בחורה שלא מכירה את זה) כבר יש בה מין התחושה המצלקת..
חיבוק גדול,
דפנה
הדר
6 ביולי 2011 at 13:24 (13 שנים ago)לצערי כמו מרבית הנשים אני מזדהה עם חלקו הראשון של הפוסט… אבל זה החלק החיובי בלחלוק את זה – מרגישים פחות לבד, מציפים את זה אל מעל פני השטח וזה לא נשאר רק בפחדים והספקות האישיים של כל אחת אלא עובר הלאה. ואני מקווה שזו ההתחלה של שינוי.
הקינוח, כמובן, נראה מדהים. בהחלט אנסה.
גרי רשף
6 ביולי 2011 at 13:37 (13 שנים ago)אני קורא ונצבט לי הלב: רק לפני זמן לא רב יחסית התחלתי להיות מודע לעובדה שאם אני הולך לבד ברחוב ומישהי באה מולי – היא מרגישה מאויימת. לא אישית בגללי אלא מפני שמספיק אם פעם בשנה מישהו יאמר משהו שיגרום לה לפחד לצאת מהבית (בערך כמו מה שתיארת) – אזי כל גבר זר נראה מפחיד.
אני משתדל להתכווץ קצת ולהיראות עסוק במשהו אחר, ובטח לא לשאול היכן רחוב X…
מבין לליבך.
אור
6 ביולי 2011 at 15:37 (13 שנים ago)עלמה יקרה, אני קוראת נאמנה של הבלוג. תמיד שמחה על שאת חולקת אתנו את היצירתיות שלך ואת האהבה האמיתית לאוכל ולמלים. אני אף פעם לא מגיבה, פשוט קוראת ונהנית מהטעם, והפעם, רציתי להגיב פשוט כדי לתת לך חיבוק והזדהות כזאת של סיסטרהוד. כי אני גרה בשפירא וכל כך יודעת על מה את מדברת… ועוד חיבוק על שלמרות הכל, בגלל שאת כזו מקסימה, עוד השארת אותנו עם קינוח קריר, בהיר ומתוק.
dvarimbalma
6 ביולי 2011 at 15:51 (13 שנים ago)תודה. תודה.
ריקי
6 ביולי 2011 at 17:41 (13 שנים ago)כמו כולן, מזדהה מאד. חוויה כל כך קיומית-נשית, ההליכה הזו ברחוב חשוך כשצעדים מאחורייך… דמות שלוחשת לך משפט בוטה ובבת אחת הגוף קופא.
תודה שחלקת עימנו.
מאיה
6 ביולי 2011 at 22:51 (13 שנים ago)באיזורים האלה אני תמיד נוסעת רק על אופניים, וככה אני מרגישה הרבה יותר בטוחה.
מקווה שזה לא יקרה שוב, לא לך ולא לאף אחד.
שירי
6 ביולי 2011 at 23:35 (13 שנים ago)כל כך מזעזע.
וכמה שאת אמיצה!
קלקל
7 ביולי 2011 at 1:22 (13 שנים ago)|חיבוק|
יערה
7 ביולי 2011 at 9:55 (13 שנים ago)לפני שחזרנו לאאשקלון גרתי שנה במטלון ועבדתי באלנבי 3 שנים. יש כל כך הרבה רחובות שחורים בתל אביב ושד' הר ציון לדעתי השחורה מכולם.. גם אתמול כשהייתי עם אור בפארק ב 11 בבוקר ניגש אלינו מישהו עם מבטים ושאלות שפשוט קיפלתי את השמיכה והתעופפתי משם..
מאחלת לך שיהיה שקט ותמשיכי להיות אמיצה.
שרה
7 ביולי 2011 at 17:28 (13 שנים ago)עלמה יקרה ,
אני בדרך כלל רק קוראת ולא מגיבה …
בגלל מה שכתבת אני מרגישה צורך לשלוח לך חיבוק .
הלוואי שלא היו מקרים כאלו …
הבלוג שלך מקסים ואני נהנית ממנו מאוד !
קרן
11 ביולי 2011 at 12:25 (13 שנים ago)שלום עלמה,
כתבת בצורה כל כך מדוייקת וממצה את החוויה הזאת.
אפילו כשאני הולכת עם בן זוגי בלילה ברחובות מוארים, אני תופסת את עצמי נזהרת ומאטה את הקצב כשאני רואה גבר מתקרב ומאפשרת לו לחלוף על פניי.
מתישהו הבנתי שזה משהו שהוא לא צריך לעשות ואפילו לא חושב עליו.
יישר כח שנטלת חלק ביוזמה המבורכת הזאת.
dvarimbalma
11 ביולי 2011 at 18:12 (13 שנים ago)עדכון: בפוסט המקורי ב"הכצעקתה" פורסמה תגובתו שלו רון חולדאי.
http://israel.ihollaback.org/2011/07/05/%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%9F/
שולמית
12 ביולי 2011 at 19:01 (13 שנים ago)עלמה.
אשרייך. שאת כותבת. משתפת, מוציאה לאור את הזוועה.
וגם על התגובה לתגובתו של רון חולדאי.
שיהיו ימים, ולילות, בטוחים ורגועים יותר.
מיכה
13 ביולי 2011 at 1:02 (13 שנים ago)בכיתי מהזדהות. יישר כוחך. וגם – האם לדעתך אפשר להחליף מייפל בסילאן? לאוו דווקא במתכון הזה, אפשר גם, אבל יותר כקונספט.
סילאן זה כרמל דוכס אותנטי, מייפל זה רולס רויס יבוא. סילאן בא מהארץ הזו של התמרים, המלח במים והחום באדמה.
dvarimbalma
13 ביולי 2011 at 11:49 (13 שנים ago)נכון מאוד, סילאן מחליף מייפל בהרבה מקומות, ומעשה הוא חביב עליי יותר מאשר מייפל בד"כ, אבל בהקשר הזה מייפל הוא פשוט נפלא.
אפרופו סילאן, מדובר בעסק די מסובך, כי הרבה מהסילאנים שנמכרים בשוק מאוד זולים ועשויים למעשה בעיקר מסוכר מומס עם טיפ-טיפונת תמרים. סילאן אמיתי-אמיתי, זה כבר משהו באמת עוצר נשימה. מצד שני, הסילאנים האמיתיים הם לרוב אורגניים, בלי תוספת סוכר מלבד התמרים, ועולים כמעט כמו מייפל איכותי, אם לא יותר.
מיכה
14 ביולי 2011 at 20:23 (13 שנים ago)אפשר להכין סילאן בבית, זה לא כל כך מסובך.
הבעיה היא בעיקר שלב הסחיטה. אנחנו התגברנו עליה בעזרת אבנים ומסננת ברזל. זה עוד דבר שמאפיין את הארץ הזו. אותנטיות כבר אמרנו?
dvarimbalma
15 ביולי 2011 at 9:31 (13 שנים ago)אתה מכין סילאן בבית?!
אלוהים אדירים, אתה באמת אשת חיל!
אם כבר פותחים את הנושא, אספר לך כעת שתמרים זה אחד הדברים האהובים עליי ביותר בכל העולם, כל כך אהובים עליי שהם אף פעם לא מגיעים לבלוג (בחיים לא הצלחתי לשלב אותם במתכון שמתעלה על הטעם הנפלא של תמר טרי).
הכנתי פעם קאפקייק סילאן ושוקולד מטובל, שיצא מאוד טעים ופורסם כאן מזמן מזמן.
אלה
14 ביולי 2011 at 22:57 (13 שנים ago)עלמה, היה די מדהים לקרוא את הפוסט הזה. שרבוב הרחובות השחורים באפרסקים העסיסיים של התמונות ולבסוף הכנת המנה. כן זו העיר וזו אחת הבמות להמשיך לדבר ולהגיד את הדברים בכל רם. רק כך יבוא השינוי המיוחל בהבנה של מה זו הטרדה ופגיעה בכבוד הבסיסי של האדם לעומקי עמקים. יישר כוחך.
א. נעמה
15 ביולי 2011 at 22:53 (13 שנים ago)פוסט מרשים, וכל הכבוד על תגובתך לרון חולדאי. מקווה שזו הגיעה אליו.
גם הביטוי "רחובות שחורים" שמקורו בתיאור רחובות שחורים מחושך, מחוסרי פנסי תאורה, נשמע בקלות כמו רחובות של אוכלוסיה כהת עור. האוזן שלנו כבר מחליקה ביטויים גזעניים פנימה בלי להרגיש בכך.
שחר
16 ביולי 2011 at 14:23 (13 שנים ago)טיפ/עוולה מפי סטודנטית עצלה-
מפאת העצלנות להביא את עצמי לקניית שורש ג'ינג'ר טרי משלי ולגרד אותו כל פעם מחדש (ניתן להשמש במילה לפמפם מלשון פומפייה?), יש לי שקית בלתי נגמרת של ג'ינג'ר מסוכר שאני תמיד מחליפה בו אותו (או, אם יש מזל- שאריות ג'ינג'ר מטייק אווי של סושי).
דנה
16 ביולי 2011 at 23:17 (13 שנים ago)עלמה, את נפלאה.
הסיפור שלך העציב אותי ואני שמחה שאת לא נפגעת פיזית.
אני מאוד מזדהה עם תחושותייך ואני בטוחה שיש רבות כמוני.
שולחת אלייך איחולים לבביים ושלא תצטרכי לעבור כאלה טראומות בשנית.
תודה על עוד מתכון נפלא שינוסה בקרוב (בעיקר כי הדירה שלי מתפקדת כסאונה בשבועות האחרונים). שיהיה לכולנו שבוע טוב ורגוע.
טל גלילי
17 ביולי 2011 at 1:58 (13 שנים ago)צימררת אותי בפוסט הזה.
כל הכבוד שכתבת אותו.
וואו.
שלך בידידות,
טל
ponetium
18 ביולי 2011 at 22:26 (13 שנים ago)בהתחלה התבאסתי מהתמונה ה"חלבית"למראה, אבל עניין הקוקוס הפתיע אותי לטובה.
אני כל כך הולכת לנסות את זה ברגע שתיגמר תקופת המבחנים!
ובנוסף, שולחת חיבוק וירטואלי (אם את לא רוצה, אל תקחי) כי כולנו היינו שם, במצב הזה, וקולנו לא נשמע.
dvarimbalma
19 ביולי 2011 at 0:53 (13 שנים ago)כן, זה ממש לא שייק מהסוג שחונק בחלב, זו הסיבה שאנחנו אוהבים אותו 🙂
ותודה על התגובה.
ponetium
29 בספטמבר 2011 at 2:27 (13 שנים ago)לעלמה היקרה,
הכנתי את המתכון הנהדר הזה לערב ראש השנה בכמה שינויים: פחות ג'ינג'ר, במקום צימוקים – חמוציות, החלפתי את המייפל בדבש (ראש השנה, בכל זאת) אמיתי (לא יד מרדכי ודומיהם), והיו שם ענבים, ליצ'י, מלון, מנגו, ואפרסק/אפרשזיף . יצא מהמם, נהדר ומקסים. תודה לך על המתכון המשובח.
נ.ב – מאיזו סיבה מנגנון התגובות לא עובד לא בפיירפוקס ולא בכרום, ואנחנו נאלצים להשתמש באקספולרר הפויה. מבאס.
dvarimbalma
29 בספטמבר 2011 at 2:38 (13 שנים ago)אוי חרפה! אני שונאת אקספלורר. אבדוק את העניין. לדעתי התגובות עובדות אם מגיבים לפוסט עצמו אבל יש בעיה עם להגיב לתגובה קודמת. בכל אופן, אבדוק את העניין. אולי שידרוג של התוסף ישפר את המצב. חג שמח! ותודה שהכנת את הסלט וחזרת לספר
נועה - מעריצה חדשה
8 בספטמבר 2011 at 7:08 (13 שנים ago)אשת חיל!
סחתיין שאמרת בקול רם מה שרבות ורבים צריכים להגיד גם.
הלילה הלבן הוא סיוט בכל מקרה, אבל אנחנו אוהבים את תל אביב בכל זאת.
סחתיין גם על המתכון המהולל – הכנו אתמול בכמות כפולה וחמישה אנשים לא הותירו פירור וגם לא הצליחו לנחש מה המרכיב הסודי שנותן את הרעננות וחרפרפות 🙂
הצלחה מסחררת! תודה, ולהשתמע בקרוב כמו שאומרת סבתי שתחיה.
dvarimbalma
8 בספטמבר 2011 at 9:26 (13 שנים ago)איזה כיף שהכנת, באמת תהיתי אם אנשים גם הכינו את המתכון, כי רוב התגובות התייחסו לפוסט עצמו ולא למתכון שבסופו… ואת כלה שלא גילית מה הוא הטעם הנוסף, אני תמיד מסגירה את הכל, לא מצליחה לשמור על שום פאסון או סודיות, גם אם אני מנסה.