כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר.

(הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור).
ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.

הבמאית י' דיברה איתי על זה פעם בהקשר של הצגת תיאטרון. האושר הזה, היצירה שיודעת שהיא תעלם בשנייה שתסתיים ההכנה. ואפשר הרי שעות, במלוא הרצינות, ולבד: להתפיח, ללוש, לקצוץ, לעבות, לקרר, לכתוש. ועוד לפני כן: לתכנן, לחשוב, לקרוא, ללכת לשוק לבחור ירקות. ואפילו המחשבה שלפני המחשבה על האוכל: המקום, הזיכרון, הגעגוע, התשוקה.

הדבר עצמו לא נשאר. ככה זה אצלי. אולי בגלל זה אני תמיד זוכרת (ואם לא את הדבר, לפחות את המילה).

אם הייתי יכולה אחרת, אולי היה לי קעקוע. כזה שנשאר ולא משתנה ואי אפשר לסבן חזק והחוצה. אם הייתי חיה בשלגים של פינלנד, היו לי עשר שמשות קטנות על אצבעות כף הרגל. אם היו לי נמשים על הזרוע הייתי משרטטת ביניהם מפות כוכבים. אם הייתי פיראטית הייתי מקעקעת שם של גבר אחר בכל חוף.

כמה טיפים חשובים:

–
דבר הגיאוגרף. זו עוגה בחושה כמו שבחושות צריכות להיות: עשירה אבל לא כבדה, קלה מאוד להכנה, ולא צריך בשבילה שום כלים מיוחדים (לא מיקסר, לא מערבל בטון, נאדה). מערבבים את כל החומרים בזה אחר זה בקערה אחת ויאללה לתנור. הכמות הזו הספיקה לבערך 15 קאפקייקס, וניתן להמיר אותם גם בתבנית 26

–
צייר לי קישוט. פה בעצם נמצא כל הכיף. כמו שלימדה אותי עדי סברן בשיחות שקדמו להפקה הזו, כל העניין הוא שאפשר לקשט את הקאפקייק במיליון צורות, וצריך להשקיע. אחרי שראיתי כמה אופציות די מחרידות ברשת (שימו לב לזה! קאפקייקס מוטנטיים!) הבנתי שצבעי מאכל זה לא בשבילי, ואני רוצה לעבוד עם דברים שאפשר לאכול. ניסינו להדגים כאן כמה אופציות נחמדות, שאפשר בקלות ליישם בקישוט של עוגות או עוגיות אחרות.

–
ילדים, היזהרו מעצי באובב, ומשוקולד לבן. אני ממש לא מחובבי השוקולד הלבן, כי הוא בעייני מתוק מידי ואין לו את הדבר הזה שבאמת הופך שוקולד לשוקולד. מה שכן, יוצא לי להשתמש בו לא מעט בשביל קישוטים, ולכן למדתי שחשוב במיוחד להיזהר איתו בכל הנוגע להמסה. הוא נשרף אפילו מהר יותר משוקולד רגיל, ובשלב מסוים אם מחממים אותו יותר מידי פעמים הוא מתקשה ומסרב להיות חלק שוב. מבאס. היזהרו!

קאפקייקס תפוזים (חומרים ל-15 יחידות, או תבנית אחת של עוגה מספר 26):

4 ביצים
כוס וחצי סוכר דמררה
2 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
3/4 כוס שמן
1 כוס מיץ תפוזים (סוחטים מבערך 2-3 תפוזים)
קליפה מגוררת מתפוז אחד

1. מחממים תנור ל- 180 מעלות.
2. מערבבים בקערה את כל חומרי העוגית, עד שיש תערובת חלקה. בעיקרון הסדר הוא להתחיל מהביצים והסוכר, ואח"כ להוסיף את שאר הרכיבים, אבל מניסיוני בבחושות זה לא נורא משנה. מוזגים לתבנית שקעים עם מנג'טים (אם אתם במטבח הלא-מאובזר של עדי) או לתבנית שקעים מסיליקון בלי מנג'טים (אם אתם במטבח שלי).התערובת מאוד נוזלית, וזה בסדר. שימו לב שמשאירים קצת מקום בכל שקע, כדי שהמאפה לא יעלה על גדותיו יותר מידי בתפיחה.
3. אופים בחום הזה כעשר דקות, עד שהעוגות נראות אפויות ותפוחות (אפשר לנעוץ קיסם באמצע לבדוק אם הן מוכנות).

קישוטים!

אופציה ראשונה: (זה לדעתי גם הכי טעים)
1. כשהעוגות עדיין חמות, מורחים אותן בעזרת כפית במעט סירופ מייפל. חשוב לא להגזים במתיקות, תנסו למרוח קצת פחות מכפית על כל אחת.
2.  מעל למייפל בוזקים מעט קינמון דרך מסננת של תה. זה עובד ככה ששמים קצת קינמון בפנים ומטלטלים בעדינות, או בוחשים בכפית עד שהאבקה נבזקת. מוסיפים מלמעלה קישוט של שוקולד לבן, שמכינים בזילוף דרך קונוס מנייר אפייה.
3. קישוט שוקולד לבן: אני בדרך כלל גוזרת נייר אפייה לרבע, ומגלגלת ממנו קונוס בזהירות. מכניסים פנימה שוקולד לבן מומס, ומזלפים בלחיצה אל נייר אפייה אחר. ככה אם לא מצליח לא הרסתם את העוגה. במקרה וחשוב לכם ליצור ציור מסוים (כמו פה)- מציירים את הדוגמא מהצד השני של הנייר ומזלפים לפיה. בימים החמים האלה עדיף להעביר את השוקולד המזולף לפריזר לרגע, שיתקשה. אחרי שהוא קשה מקלפים את הנייר ומניחים את הצורה המזולפת בזהירות על העוגה.

אופציה שנייה:
1. מצפים את העוגיות בשוקולד לבן שמומס עם קצת חמאה (בערך 20 גרם חמאה על 100 גר' שוקולד). הציפוי יהיה רך כשהוא חם, ואחרי שמצננים הוא יהיה קשה ומבריק.
2. שנייה לפני שהוא קשה לגמרי, בוזקים עליו אבקת קינמון (זוכרים, דרך מסננת וכו') אבל מניחים שבלונה שתיצור את הצורה שרוצים. אנחנו גזרנו את הלב הזה מקרטון שצד אחד שלו חלק, כך שהוא לא נדבק לציפוי ויצר קווץ'. אחרי שבוזקים את הקינמון מזיזים את השבלונה בזהירות, ונשארת החותמת הנכונה.

אופציה שלישית:
על גבי אחת מהעוגות האפשריות (שוקולד/ קינמון ומייפל)- מניחים חיתוך של קליפת תפוז לפי הצורה שרוצים. חותכים חתיכה טובה של קליפה, יחד עם הלבן שלה, בעזרת סכין חדה, ומפסלים את הצורה שרוצים. זה יוצא חינני אבל לא ממש נעים לאכול את הקליפה עצמה.

הפוסט הזה הוא שיתוף פעולה עם הבלוג של עדי סברן, שתרמה את הצילומים הנפלאים ואת המטבח החביב שלה לרגל האירוע. בלוגרים אחרים שרוצים ליצור איתי שיתופי פעולה (עדיף דווקא לא בלוגים שעוסקים באוכל) מוזמנים מאוד לפנות אליי במייל.
עוד מהלל ומהקעקוע שלו, נמצא בבלוג של עדי.